בהמשך של הרחוב שמתעקל לקראת הסוף

"אוקיי" חשבתי לעצמי "בטח גם שלי הגיע"

אז הלכתי לבדוק את הדואר, אבל כל מה שהיה שם זה רק חשבונות חשמל ופלאפון, דואר שגוי ומכתבים לאחי, שעבר דירה לפני כמה שנים טובות.

ביום רביעי האחרון פתחתי את תא הדואר וראיתי שם את המעטפה הלבנה, עם השם שלי מודפס עליה.

פתחתי אותה בזמן שחיכיתי לאוטובוס, וראיתי אותו. באותיות מודפסות הודיעו לי שעליי להתייצב בלשכת הגיוס בטבריה, בתאריך ה-18.10.2010

ועכשיו כבר התמלא לי הראש בשטויות של צבא. יש לי עוד שנתיים לפחות עד הגיוס, אבל הראש כבר מלא. אני שונאת שזה קורה.

"זה כי את אישה! נשים מתכננות הכל שנים מראש" אמרו לי היום. העניין הוא שאני אף פעם לא מתכננת מראש. טוב.. אולי שעתיים מראש. מקסימום יומיים. אבל לא שנתיים.

ואני מרגישה כל כך איטית עכשיו. בגלל זה הצב (טוב, גם כי זה נשמע כמו צו, ומשום מה חשבתי שזה מגניב)

עד שסוף סוף דברים זזים, אני בקושי זזה. לא פיזית, כמובן, אלא מוחית. או נפשית. במילים אחרות אני ממש טיפשה חח.

ואני שונאת את המילה "לנפנף" אלא אם היא באה במשפט "וואי אחי תביא לי משהו לנפנף שלא ילך לנו המנגל" 

וזה לא שנפנפתי אף אחד. וזה לא שנפנפו אותי. אני חושבת שאם היו מנפנפים אותי הייתי שונאת את המילה הזו פחות. או יותר? 

ובקשר למצב... אין לי הרבה מה להגיד.

החום הזה כל כך מעיק. אני רוצה שיתקרר קצת. מפה לשם מצאתי את עצמי תקועה בבית ומשועממת ברוב שעות היום, עד שיורד הלילה. 

לא היה לי הרבה מה לעשות אז החלטתי לראות מחשבות פליליות, ובלי לשים לב פיתחתי אובססיה קלה לסדרה. עברתי כבר את שתי העונות הראשונות ואני ממשיכה וממשיכה. 

(ולא רק אובססיה קלה לסדרה, אני חייבת לציין, אלא גם תגובות של ריר ויבבות פטאתיות כמו "הוו" כשאני רואה את ספנסר ריד או דרק מורגן. תודה לאל שאני לא מיבבת בקול)

ולא רק שהתמכרתי לסדרה הזו, אני גם ידועה לצערי הרב, בתור אחת שדברים מטומטמים משפיעים עליה, ובאחד הלילות אכלתי סרטים שיש לי רוצח בתוך הבית, אז הסתובבתי עם סכין מטבח בכל הבית, וכמעט תקפתי את בובת הארנב הפרוותית והגדולה שלי בטעות, כי חשבתי.. טוב, לא ממש חשבתי.

אחרי שעברתי בכל הבית ומצאתי.. שום דבר, הגעתי למסקנה שהרוצח מתחת למיטה שלי. 

נשכבתי על המיטה ואמרתי לעצמי.. "אם הוא דפוק מספיק כדי להכנס לי מתחת למיטה, הוא לא מהווה לי שום איום." וככה, בלב שקט, נרדמתי אל תוך הלילה. (שלוש לפנות בוקר)

ואם נתעלם מתקרית הרוצח הקטנה שהייתה לי אחרי הסדרה, הלילה טוב. הלילה קריר ונחמד. מצד אחד לא קר מדי כמו שהיה באפריל, אבל גם לא חם כמו בצהריים.

שנת הלימודים מתחילה עוד מעט אבל זה לא כל כך מזיז לי. זה לא שישתנה הרבה, אני רק אתחם קצת בתוך מסגרת שתשמור עליי מפני השגעון.

וזה דווקא משהו שיכול לעשות לי רק טוב.

יצאתי בלילה לשבת על המדרגות ליד הבית עם חברה. דיברנו על כל כך הרבה דברים. מרציניים ביותר לשטותיים ביותר, והיה נורא כיף.

מקווה שיום שישי ה-13 היה נקודת המפנה שלי, ומשם הדברים רק ילכו וישתפרו.