היום יום נעים....עם שלג...אבל לפחות בלי גשם..
אתמול היה ממש סוער,אני אוהבת מזג אויר כזה..איך לא?-אני הרי ילדה דכאונית,לא?
ניסיתי,ניסיתי להיות ילדה נורמלית,אני בעצמי לא רציתי להיות יותר דכאונית,אבל הכל חוזר,חוזר אלי כמו בומרנג-כל המזג הקר,ההתעצבנות על כל מי שלידי
,לא הייתי מסוגלת לשרוד יום אחד בלי רגע של פרצוף תשעה באב
,לא הייתי מסוגלת ללכת לישון לילה אחד בלי שאני אבכה בשקט לפחות 5 דקות.זה היה כאילו אוויר לנשימה בשבילי.
למה?למה אלוהים?למה לא יכולת לברוא אותי יותר שמחה?קצת שמחת חיים לא הייתה מזיקה לי,ולעוד הרבה אנשים...
אני פשוט ילדה מוזרה,אפילו כשאני דכאונית אני לא יכולה להסביר למה,ז"א...באמת למה?למה אני דכאונית?איזה סיבה יש לי כבר להיות דכאונית?-אז מה?אז יש לי אמא מעצבנת שמתנשאת מעליי בכל דבר שיש לה ולא מסכימה לקנות לי בגדים,אז יש לי אח מגודל,בן 28 שגר איתי בבית ומאיים עליי כל היום כי יש לו כוח על אמא שלי,אז יש לי אחות אחת נורמלית בבית,שגם היא צועקת עליי כל הזמן,לפחות יש לה סיבה לא להיות בבית,כל היום אצל החבר שלה,עושים קוצי מוצי אחד לשני.-אבל חוץ מזה...?אין לי סיבה להיות עצובה?נכון?רק המשפחה החצי מפורקת שלי שונאת אותי...וזהו.זה הכל.
אחחחח....הייתי מתה להתחלף עם מישהו בחיים,רק ליום אחד,גם יום אחד של אושר לא היה יכול להזיק.
אני פשוא אגואיסטית,המחשבה שלמישהו יש חיים יותר טובים משלי יכולה להרוס,לשבור אותי.את הכל אני רוצה רק לעצמי,מפונקת מסריחה שכמותי,אני לא עוברת רגע אחד בכל יום בלי לקנא במישהו אחר,גם אם אין לו כלום,אני פשוט שונאת את עצמי,יש לי משהו נגד עצמי ונגד החיים שלי.
חברה שלי ניסתה להתאבד לפני 4 ימים,גם בה אני מקנאה(מן הסתם...),זה לא הצליח לה,היא גילתה לחברה אחרת שהיא עושה את זה,זה אומר רק שהיא רוצה להשיג תשומת-לב,אני לא מבינה למה היא צריכה לעשות את זה כדי לקבל תשומת-לב...הרי כל תשומת הלב בכל המפגשים של ה"חברים(?)" שלי הייתה מופנת אליה.וגם עכשיו מן הסתם זה כך...
טוב...אז עד כאן לבינתיים היום שלי...
להת'
סיגל =]