טל: "דיי מאמי, לא נורא, הכל יעבור.. את תראי" אמרה וחיבקה אותי

אני: "אני רואה!!"

טל: "מה..?"

כרמל: "שירה אני מקווה ששמעת את השיר ואת מה שאמרתי"

טל: "מה אתה עושה פה?!"

כרמל: "אסור לי לצאת לטייל בפארק הגדול?"

טל: "בשתיים וחצי לפנות בוקר?"

אני: "כרמ..ל אם אתה רו..צה לדבר אז בוא עכשיו ו..בלי מש..חקים" בקושי דיברתי מהבכי

כרמל: "אהובתי את בוכה?! מה קרה? בונא אני אפוצץ תבן זונה! מה עשו לך?! טל מה עשו לה?!" הוא התעצבן

טל: "סתם איזה ילד שהיה חבר שלה התקשר אליה ובכוונה שם שיר שהוא יודע שיעשה לה עצוב"

כרמל שתק והשפיל את מבטו

טל: "טוב אני אלך לאופק ועידן ואתם תדברו לכם" אמרה ו'שלחה' לי נשיקה באוויר

כרמל: "דיי נשמה שלי אני לא רוצה שזה ייגמר ככה" אמר והתחלנו להתקדם לדשא

אני: "אז איך אתה רוצה שזה ייגמר? זה ברור שבסוף זה ייגמר ברע" אמרתי בוכה והתיישבנו על הדשא

כרמל: "טוב נסיכה שלי קודם כל תפסיקי לבכות!"

אני: "אתה לא יכול להבין בכלל כמה שהאהבה שלי אלייך גדולה,

אני סבלתי מספיק עד שקיבלתי אותך

ואני לא חושבת שמגיע לי לסבול ככה שוב" אמרתי נרגעת מהבכי

כרמל: "אני אעשה הכל בשבילך, אני מוכן לדבר עם אורן ונשכור פה דירה"

אני: "מ..מה?!"

כרמל: "מה, מה? מה ששמעת!" אמר וחייך

אני: "לא לא אני לא מוכנה, נראה לך?"

כרמל: "אז מה את רוצה שאני אעשה?"

אני: "יש לי חדר פנוי בבית..." אמרתי וחייכתי

"אני אדבר עם ההורים שלי, לא נראה לי שתהיה בעיה כי הם אוהבים אותך ובמילא גיא מתגייס עוד מעט

אז עוד ילד לא ישנה להם כלוםJ"

הסתכלנו אחד בעיניו של השני, הוא הסתכל עליי והתחיל לנשק אותי בצוואר ולאט לאט עלה לפה

התנשקנו נשיקה מלאה תשוקה ואהבה, הרגשתי בעננים!

היו לי כל כך הרבה פרפרים בבטן, כל כך הרבה שמחה ואושר

כרמל: "אני לא מוכן לאבד אותך אף פעם!

את שומעת אותי?! אף פעם!" אמר והדגיש את ה-אף פעם

אני: "פשוט תסתום ותנשק אותי" אמרתי ושנינו חייכנו

נשכבנו על הדשא, התנשקנו והתגלגלנו אחד על השני.

לא שמנו לב לכלום, היינו שקועים בעצמנו

..: "אהמ אהמ" שמענו פתאום

הסתכלנו לראות וראינו את טל ועידן עומדים לידנו

נעצתי בטל מבט

טל: "כרמלי אני ממש מצטערת להפריע לכם אבל אני חייבת את שירה לשנייה"

הלכנו לצד

אני: "מה היה כל כך דחוף להפריע לי עם כרמלי?!" אמרתי בעצבים וחוסר סבלנות

טל: "חח תירגעי יא חרמנית, סתם סתם אני צוחקת

תקשיבי, אופק הלך והשאיר אותי לבד עם עידן, דיברנו והכרנו וזה.. בקיצור הוא נישק אותי

ואז פתאום הפסקתי, ובקיצור הוא אמר לי שהוא אוהב אותי"

אני: "נוו?"

טל: "מה נו?"

אני: "אולי אתם מכירים רק שעה ומשהו אבל עדיין תראי איזה חתיך הוא והוא גם ממש חמוד

אני לא רואה פה בעיה

לפחות תנסי, אם את רואה שזה לא הולך תיפרדי ממנו"

טל: "את בטוחה?" אמרה ועיקמה את פרצופה

אני: "כן.. באמת שאני בטוחה, אין לך מה להפסיד פה"

טל: "טוב מאמי תודה.. ביי אוהבת אותך!" אמרה והתקדמה לכיוון עידן

התקדמתי לכיוון כרמל והצעתי לו שנלך לבית שלי או שלו

כרמל: "עזבי, כולם ישנים עכשיו וסתם יהיה לנו לא נוח.. בואי נישאר פה, מה רע?"

אני: "טוב מאמי אם אתה רוצה.."

כרמל: "אני רוצה מה שאת רוצה!"

אני: "אני רוצה מה שאתה רוצה"

וככה התווכחנו במשך חמש דקות לפחות (וכמובן שהכל היה בצחוק)

דיברנו עוד חצי שעה בערך ואז אמרתי לו שאני רוצה ללכת הבייתה

כרמל: "טוב מאמי אבל אני מלווה אותך"

אני: "אוקי"

כרמל: "אז מה את אומרת אנחנו נגור ביחד?" אמר וחייך מאוזן לאוזן

אני: "כנראה שכן.. אבל אתה צריך להוכיח להורים שלי שאתה ילד טוב"

כרמל: "ישנתי אצלך מלא פעמים הם מכירים אותי טוב, לא?"

אני: "טוב יש בזה משהו"

שנינו שתקנו, חשבנו והלכנו

אני: "על מה אתה חושב?" כרמל: "על מה את חושבת?" אמרנו ביחד והתחלנו לצחוק

אני: "סתם, על הרבה דברים"

כרמל: "חשבתי עלייך ועל כמה טוב הולך להיות לנו ביחד"

הגענו לבית שלי, הוא נתן לי נשיקת לילה טוב והלך.

נכנסתי הביתה ולהפתעתי ההורים שלי היו ערים וראו טלוויזיה

לא ידעתי שהם ערים בשעות כל כך מאוחרות

סיגל (אמא שלי): "היי מתוקה איך היה?"

אני: "היה כייף דווקא" אמרתי וחייכתי

"אמא, אבא, יש לי שאלה"

אבי (אבא שלי): "כן מאמי מה?"

אני: "כרמל.. הוא אמור לעזוב את הארץ עם המשפחה שלו בסוף החופש

ו.. אתם יודעים כמה שאנחנו מאוהבים

יש לנו חדר פנוי בבית.. ובמילא גיא מתגייס עוד מעט.. אז חשבתי שאולי.." אמרתי מקווה לתשובה חיובית

אבי: "כן מאמי בטח, מה שעושה לך טוב עושה לי טוב"

סיגל: "תראי צריך לחשוב על זה, זה לא דבר שעושים מהיום להיום"

אני: "כסף זה לא הבעיה שלנו, אני יעשה לו את הכביסה, אנחנו נשיג כסף ונקנה לו רהיטים ואת כל הדברים שהוא צריך, הדבר היחיד שאת צריכה לדאוג לו זה לאוכל"

סיגל: "לא מתוקה זה לא בעיה, את יודעת שכסף זה לא הבעיה, אם הוא יגור פה הוא יהיה כמו משפחה, אנחנו נדאג לו להכל"

אני: "אז.. אתם מרשים?" אמרתי לא מאמינה

אבי: "בטח שכן"

סיגל: "כן.." אמרה בקצת היסוס

אני: "יש תודה רבה אני לא מאמינה, יש אמא, אבא אני אוהבת אתכם הכי בעולם! תודה!!" אמרתי בשמחה וחיבקתי אותם

קוראים קבועים?! תגיבו ותקבלו לינקוק!