זה קרה לפני כמה ימים.

הלכתי השכם בבוקר לכיוונה של פיצה (ללמוד כמובן) כשלפתע היה נדמה לי שהאיש שהולך לעברי הוא לא אחר מהמורה.

בשבריר השניה הזה שלקח לי להתאפס על מה שאני רואה חלפו במוחי כל כך הרבה הרבה מחשבות, ועם זאת- מעט מאוד רגשות.

באותה שניה המוזיקה באוזני הפסיקה לרגע ואני הגעתי למסקנה ש: 1. זה לא הוא 2. גם אם זה היה הוא אין לי שום בעיה להמשיך וללכת 3. אני מאוד גאה בעצמי על 2.

בהמשך הדרך חשבתי מה היה קורה אם זה באמת היה הוא. ניסיתי לחשוב איך אני אגיב, מה אומר, אם אמשיך ללכת בלי להגיד אפילו שלום... באמת שניסתי לחשוב מה יהיה- אבל לא הצלחתי, זה פשוט לא עניין אותי.

כל כך לא עניין ולא הטריד עד ששכחתי מזה.

פתאום, עכשיו-

אחרי יום למידה ארוך ועוד כמה שעות של ישיבה על פרויקט (סיימתי! היאח הידד!), החלטתי לשעשע את עצמי ולגגל (מלשון google) את שמי. לא מצאתי שום דבר (לא ציפיתי למצוא גם). לאחר מספר נסיונות משום מה גיגלתי את שמו של המורה. לא יודעת למה פתאום החלטתי לעשות את זה, אבל עשיתי את זה בכל זאת.

מה גיליתי?

בזמנו המורה כתב לי 4 שירים.

3 מהם הוא פרסם לפני מספר שבועות.

מוזר היה לראות את השירים שלי מוצגים כך לקהל הרחב.

הקהל שלא יודע מה מסתתר מאחוריהם.

למה הוא כתב דווקא אותם, מתי ואיפה- מה היה הנוף שראה כשישב וכתב...

אני אוהבת את השירים שלי.

כי הם שלי.

נכתבו עלי ובשבילי.

השירים שלי היו עד עכשיו במגירה שלי.

עכשיו כולם יכולים לראות אותם, לקרוא אותם, לחשוב עליהם, להרגיש אותם.

ולמרות שהאהבה נגמרה והשירים כבר "לא רלוונטים" הם נושאים עמם זכרון של תקופה קצרה מאוד וטובה מאוד בחיי.

וחוץ מזה- הם תמיד יהיו השירים שלי!!  

לכל ה"חדשים" (הדור שלא ידע את יוסף, או את המורה במקרה הזה), הנה מספר לינקים נבחרים:

הסוף

לקראת הסוף

אחרי אחת הפעמים שנפרדנו