הרגשה לא עילאית במיוחד...
החיים האלה ממש מוזרים.
בתור ילד קטן, כל יום היו לי תגליות חדשות. לגבי העולם, לגבי אנשים מסוימים, בכל מה שעסקתי בו כילד, ועניין אותי כילד.
גם היום בתור מבוגר, אני מגלה כל יום משהו חדש. הבעיה היחידה היא, שכל תגלית שלי היא לא נעימה.
אומרים שלא יכאב אם לא נדע.
אבל אם לא נדע, אנחנו בעצם מתכחשים למציאות...
זה לא מצריך ממני הצהרה בכתב, אבל היום אני יכול באופן רשמי להכריז עצמי כלוזר.
מפגשים, שיחות, עבודה, חיים.
אני לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא סובל אנשים.
ויחד עם זאת, אני כל כך לא רוצה להישאר לבד...
אני סובל בבדידות שלי. אני צריך לעשות משהו בנידון- אני יודע!
אבל אז קופץ השד הזה מתוכי. זה שלא סובל אף אחד. זה שלא מסוגל להיות בסביבה אנושית רגילה...
זאת בעיה ואני לא חושב שיש לה איזשהו פתרון מסתמן באופק.
קשה לי עם זה. נקודה.
אני האחרון שנותר מבין כולם. כל ה-3 וחצי אנשים שאני מכיר באופן טוב. או חלקי (מסתבר..)
להתחיל לספור לאחור?
אם זה יגיע, או לא יגיע... אני לא יודע. אין לי מושג אפילו עד כמה באמת אכפת לי מזה.
כנראה שלא באמת אכפת לי- אחרת הייתי מנסה. אבל במחשבה שניה...
טוב. אין מחשבה שניה.
"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!
אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."
-המשך יבוא-
Lynx
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: