מיומנו של אנטיפת

יש לי רק שם. ופרצוף לחבר אותו אליו.

חסר התוכן.

מאוד חסר. מאוד חסרה האישיות, שלעולם לא אכיר.

אין לי מושג איך לגשת, איך לפנות. מה לומר, אם בכלל.

ולמה נראה לי שאני באמת אעשה את זה?

תמיד נמצא באותו מקום, אבל אף פעם לא באמת.

שוב הרגשה מוזרה.

שוב בלילה.

אני כל כך רוצה לדעת מה עובר לו שם בראש...

למרבה האירוניה, הלא כל כך מציאותית, יש לי חבר שמאוד רוצה לפתח את הנושא של קריאת מחשבות.

במצבי היום, אני יודע שאני אהיה הראשון שיהיה מוכן להתנדב לניסוי.

אין הרבה אנשים שגורמים לי לחשוב ככה.

למעשה, אין הרבה אנשים שגורמים לי להתייחס אליהם יותר מדי.

רק איתי.

שם ופרצוף.

Lynx

הרגשה לא עילאית במיוחד...

החיים האלה ממש מוזרים.

בתור ילד קטן, כל יום היו לי תגליות חדשות. לגבי העולם, לגבי אנשים מסוימים, בכל מה שעסקתי בו כילד, ועניין אותי כילד.

גם היום בתור מבוגר, אני מגלה כל יום משהו חדש. הבעיה היחידה היא, שכל תגלית שלי היא לא נעימה.

אומרים שלא יכאב אם לא נדע.

אבל אם לא נדע, אנחנו בעצם מתכחשים למציאות...

זה לא מצריך ממני הצהרה בכתב, אבל היום אני יכול באופן רשמי להכריז עצמי כלוזר.

מפגשים, שיחות, עבודה, חיים.

אני לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא אוהב אנשים. לא סובל אנשים.

ויחד עם זאת, אני כל כך לא רוצה להישאר לבד...

אני סובל בבדידות שלי. אני צריך לעשות משהו בנידון- אני יודע!

אבל אז קופץ השד הזה מתוכי. זה שלא סובל אף אחד. זה שלא מסוגל להיות בסביבה אנושית רגילה...

זאת בעיה ואני לא חושב שיש לה איזשהו פתרון מסתמן באופק.
קשה לי עם זה. נקודה.

אני האחרון שנותר מבין כולם. כל ה-3 וחצי אנשים שאני מכיר באופן טוב. או חלקי (מסתבר..)

להתחיל לספור לאחור?

אם זה יגיע, או לא יגיע... אני לא יודע. אין לי מושג אפילו עד כמה באמת אכפת לי מזה.

כנראה שלא באמת אכפת לי- אחרת הייתי מנסה. אבל במחשבה שניה...

טוב. אין מחשבה שניה.

"היי לוזר! ברוך הבא לעולם, ולארץ ישראל 2008-9!

אנחנו מקווים ששהייתך כאן תשרה עליך אווירה נינוחה, תכיר המון אנשים, ותלמד להסתדר עם כולם."

-המשך יבוא-

Lynx

אז ככה זה באמת מרגיש?
תמיד דמיינתי את זה, כי אף פעם לא באמת סיפרת מה קורה שם...

אבל אחרי שראיתי, זה היה ממש כמו בדימיון.

צחוק

הנאה

יחד

הכל בחדר אחד...

כמה בר מזל אדם יכול להיות. ולא רק אתה.

וכמה ביש מזל אדם יכול להיות. וזה לא רק אני- אבל לצורך הענין, זה מרגיש כאילו רק אני...

איך זה קרה?

ולמה רק אני נותרתי בלי?

איך זה מרגיש באמת?

כל כך הרבה שאלות. כל כך קצת תשובות. כל כך קצת זמן כדי להספיק ולחקור לעומק.

עד שכבר אין כוחות יותר.

לכל אחד יש את העולם שלו. ויש בו חסכים, כמו גם דברים אחרים.. טובים יותר.

אז מי צריך אותי כחלק מהעולם שלו?

ובלי שום קשר לפוסט הזה, אני מרגיש ממש רע עם עצמי גם בנושא אחר, והוא העבודה:

קיבלתי סוג של קידום. ואני מת לבקש העלאה, ואין לי מושג באיזו גישה לפנות, אם בכלל...

מה שאני בטוח יודע הוא, שאם אני לא אעז לבקש בכלל, הסיכויים שיקרו משהו הם אפסיים.

זה רק עניין של גישה כנראה. ותזמון. ועוד כמה דברים שאני בטח לא רואה ואהרוס לעצמי אח"כ, ואבכה על כמה הייתי מפגר ש"עשיתי ככה, וככה"...

נו. ככה זה.

Lynx