מיומנו של אנטיפת

האכזבה המרה שלי ביותר היום. כש"החבר הכי טוב", פורץ ביציאה מתמנייקת, עוקצנית ומתנשאת כלפיך. מה אני אמור לחשוב?

כל אחרי הצהריים דעתי הוסחה רק מהמשפטים האלה שנורו בלי כל מחשבה בטלפון. לא יכולתי להתרכז בעבודה. וכל כך השתדלתי שלא לבכות. זה פגע. מאוד.

ואותה מאשפזים בבית חולים למשוגעים. הבן אדם היחיד שעוד איכשהו הקשיב לי. זה כאילו לוקחים ממני את מעט התקווה שנותרה... עד שכבר לא יישאר כלום.

זהו. רשמית, אני בודד בעולם הזה. אין אף אחד שיהיה שם בשבילי כשאני ממשיך ליפול לתהום הענקית הזאת של הדיכאון.

בדיוק כפי שהתנסחתי בפני ידידה קרובה כששאלתי "מה אני בשבילה";

PLAN B

אני לעולם לא אהיה הראשון שיחשבו עליו. הראשון שידברו אליו. הראשון שיציעו לו. הראשון שיקשיבו לו. הראשון לנסות דברים חדשים.

תמיד ידעתי שאין לי חברים. מסתבר שגם אלה שקטלגתי בתור "חברי אמת", כבר מזמן לא כאלה. השתדלתי לחיות בהכחשה, והבועה הזאת שיצרתי לעצמי, שירתה את מטרתה בנאמנות.

האם זה שלב נוסף שאני אמור לעבור עכשיו?

מה הלאה?

להתרגל לחיי הזאב הבודד... רק שהפעם באמת. בלי השקר הזה שנקרא "ידידים"...

שוב לשקוע ברחמים עצמיים?

אולי ייקח לי עוד חודש או שניים כדי להתעשת ולהחליט לקום וללכת. למצוא את עצמי. אני מרגיש צורך ממש חזק לעשות את זה. וככל שזה מכאיב לי, אני אהיה לבד במסע הזה.

Lynx