מיומנו של אנטיפת

וזה רק בגלל שאני כבר מתפוצץ מבפנים.

אני לא מסוגל יותר. מדי שנה אני שונא את היום הזה יותר ויותר. וזה גם נעשה קשה יותר ויותר...

הדיכאון הזה ביומולדת.

אנשים אקראיים מאחלים לי מזל טוב.

מי אלה האנשים האלה בכלל?

והיא, פדופילית בהתהוות, שולחת את החבר הקטין שלה לקנות לי דובי.

זה שפוי?

היא רוצה לעשות לי יותר רע על הלב?

לא מספיק ה-22 חורפים המזדרגגים האלה, גם בחור בן 17 מצליח לקחת לי את הסיכוי הכי קלוש שאני עוד אתאהב.

אמרתי לה שזה מקנאה. היא כרגיל חושבת שאני ציני, או מתבדח...

אבל למען האמת אני מת מקנאה. מאחל לעצמי שהייתי הוא.

כמה קל להיות בחור יפה.

במיוחד ביומולדת.

אני שונא ימי הולדת. אני שונא אנשים אקראיים שאומרים לי מזל טוב, אני שונא אנשים, ובעיקר שונא את עצמי.

אני חושב שמגיע לי ח"ח על ההתמדה, להחדיר לעצמי לראש את אותם משפטים שוב ושוב...

אין מצב שאני אשכח את זה אי פעם.

אפילו חרגתי ממנהג הפוסט-בחודש שאימצתי לעצמי.

אז כן, 22... וממש קשה לי עם זה.

בלי כיוון,

בלי חברים,

בלי אהבה,

רק חור גדול ושחור בלב ובראש.

ומשפחה שאני אוהב.

וכלב.

שאני מאוד אוהב. היחיד שיכשכש בזנב לקראתי.

How does it feel to be different from me?

Lynx