random

כששיחקנו, אני ואחותי, באייסי טאוור היא אמרה עד כמה זה חשוב כשיש לך ציוני דרך ואז חשבתי שאני חייבת לכתוב פוסט.

מאסתי בכל הפחדים האלה, אין לי כח ואין לי זמן.

אני רוצה להוציא את כל הריקבון הזה מהראש שלי, אני רוצה לשכוח, אני רוצה להזכר, אני רוצה ליצור וליצור את עצמי מחדש.

למען האמת? אני לא מי שהייתי.

הצלחתי להשלים עם עצם העובדה שאני חיה, אני קמה בבוקר מבלי לייחל שהזריחה הזאת תהייה הזריחה האחרונה שלי, כל האלימות והשנאה שבי התפוגגה לאט לאט ולמרות שלפעמים נדמה שהיא הודחקה ולא נעלמה אני יודעת שאני בסדר. יותר מזה, אני יודעת שאני אהיה בסדר. אני יודעת שאני בריאה נפשית ואני לא יודעת איך זה קרה. במגירה ליד המיטה שלי  מונחות להן חפיסות על גבי חפיסות של מגבירי ספיגת סרטונין ושם הן ישארו. אני עדיין הולכת לפסיכולוגית ואני עדיין לא מדברת איתה, נשארו לנו לא יותר משני מפגשים ואני כבר משתוקקת לחופש.

ולא, לא טוב לי אבל אני זוכרת את הימים בהם היה לי טוב ואני שוקדת על לחזור לשם. לחזור ולהשאר.

הבחור כבר כמעט יצא לי מהראש, באחד השבועות הקרובים הוא יהפוך להיות "בחור" ותו לא. אני לא מדחיקה את מה שאני מרגישה, אני מאפשרת לעצמי להתגעגע וכל עוד אני זוכרת שלא אליו אני מתגעגעת אלא אל הדמות הלא ממשית שרציתי בכזאת נואשות, כל עוד אני יוצרת את ההפרדה הזאת בין מה שהיה במציאות לבין פרי נשמתי, אני אהיה בסדר. בינתיים, קשה לי עם הנוכחות שלו על הבגדים שלי ועל הסדינים שלי. אני רוצה לשכוח את הפנים שלו, אני רוצה לא להיות מסוגלת לזהות אותו ברחוב. אני כועסת עליו לפעמים, על זה שהוא לא הצליח לראות אותי ואז אני כועסת על עצמי כי לא רציתי להראות, לא על ידיו. אני נזכרת בכל הפעמים שנפגעתי עוד ועוד ואז אני מבינה שטוב לי לבד, בינתיים טוב לי לבד.

מדי פעם אני חוזרת קצת אחורה, התנודות במצב הרוח שלי מטורפות מתמיד. הייתם מאמינים לי שאת הפוסט הזה התחלתי במצב רוח מדוכדך, הוא הספיק לעלות ואז ירד שוב? אין לי דרך לדעת איך אני ארגיש מחר אבל מה שמנחם אותי זאת הידיעה שאני ארגיש כל כך הרבה.

אז עכשיו אני פה.