אני מסרבת לזהות את ההשתקפות שלי במראה, מסרבת לקחת אחריות על המעשים שלי. המילים האלה הן לא שלי, הן של השארית הקטנטנה... שנשארה.
איבדתי את כל מה שהיה חשוב. הייתי בדרך לאנשהו, בדרך למקום אליו כל כך השתוקקתי להגיע ומרוב חיפזון התפרקתי חלקים חלקים ועכשיו כל איברי החיוניים מרוחים על אותו הכביש ולי נותר התחליף הזה. לאן מישהרתי עד כדי כך שלא הבחנתי באבדות? אני לא זוכרת, אני נשבעת שאני לא זוכרת והייתי נותנת הכל כדי להיזכר. אולי הייתי חוזרת לנקודת ההתחלה ואוספת את עצמי, מרכיבה את הכל מחדש? אולי, אם הייתי אלוהים. פעם הייתי.
אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים, זיכרון עמום של בכי בלילות וכאב לב. חלמתי על ללכת לישון ולהתעורר במקום אחר, בחיים אחרים. חלומות מתגשמים, מסתבר, ואז מגלים שהפיקחון הוא סיוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
milk*