החורף כבר כאן ואיתו הרגלים ישנים.
נדמה שרק ימים בודדים עברו מאיך שישבנו והתווכחנו על ריח הגשם. טטנוס, אמרת ואני אמרתי אוזון ואז הלכת וחזרת בדמות קצת אחרת. אין טעם לומר שהריח הוא אותו הריח.
החורף שעבר הביא איתו זוועות לא ניתנות לתיאור. יותר נכון, מישהו אחר היה מצליח לתאר את זה ואולי אז הייתם מרחמים עלי או שהייתם נרתעים אבל אני? אני לא מסוגלת להתחיל לכתוב על זה. לא בגלל שקשה לי לחוות את זה מחדש, בגלל שאני מרגישה את הסיוט האפור מתדפק על חלונות התודעה העייפה שלי, מרגישה אותו מגשש את הקירות בחיפוש אחר ידית הדלת הפתוחה. כל כך פתוחה, תמיד. יושב שם יצור קטן ועלוב בעל חלומות גדולים, הוא מתפעל את המכונה ונכון לעכשיו הוא קופא.
ואני קופאת יחד איתו בבקרים חשוכים, קופאת בפחד מפני הזריחה הקרה.
הנדודי שינה חזרו. ניסיתי להתעלם. את חזקה מזה, כבר היית שם ולשם את לא חוזרת. שיננתי לעצמי משפטים מעודדים, רוקנתי את הראש עד כמה שאפשר אבל אף אחד לא שמע.
והרעש הזה. אני לא עומדת בכל הרעש הזה.
הכדור מסתובב, אני מתרחקת מהאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
milk*