משוטטת אל מחוץ למיטה באמצע הלילה, עוברת בחדרים החשוכים סובלת מעירנות מלאה תוך כדי נדודי שינה. סובלת. אני עוצמת עיניים למרות שהחושך כמעט מוחלט. "להקטין את האסון" אני נזכרת בדבריה של הפסיכולוגית "לצמצם אותו על ידי נקודת מבט שונה, של מישהו אחר". אני רואה את עצמי עומדת בחושך מעל אמא שלי, תמיד שם ואף פעם לא בשבילי. מה אם הלילה אני אהיה הילדה הקטנה שאף פעם לא הייתי ואלחש את שמה או לפחות את כינויה. אמא. והדמות שרואה אותי פורצת בדמעות שלא זולגות על לחיי.
הולכת חזרה והעולם קצת יותר כבד על כתפי. משהו לא כשורה, האויר שאני נושמת לא מתפרק נכון אז אני מתרכזת בנשימות. הכאב הזה בחזה, זה שבא והולך, בא. אז אני מתרכזת בו. "מתי הכל יסתדר?" אני שואלת את הדמות היחידה שיש לה תשובה, הלילה היא מסרבת לשתף פעולה. "אבל הכל בסדר". משיכת כתפיים.
מרגיש לי כמו הלילה האחרון בחיי, אני אומרת, הפעם אף אחד לא שומע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
milk*