החיים ע"פ נופר ודנה:)

וואו..

אני ממש מרגישה שמחה,אושר..כאילו רציני..

ממש מאושרת..

אני לא יודעת איך להסביר את זה..

אבל לא יודעת..חזרתי לעצמי..

אולי בגלל כל היציאות המטורפות והכפיות בשבועיים האחרונים?

אולי בגלל מה שקרה..שבעצם בטעות נהיה כמין נקמה אישית..שרק אני מודעת לה..

אולי בגלל מישהו שהתגעגעתי אליו?.

אוקיי..סיפור..

לכולם יש את החבר ילדות הזה..את הילד שמגיל 0 אתה מתנחל אצלו בבית..שמגיל 0 ההורים שלך ושלו מחליטים "בעוד 30 שנה הילדים יתחתנו!"..

אז גם לי יש את החבר ילדות הזה..זה שהיה מציק לי..או מלמד אותי לשחק כדורגלXD..או סובל אותי בטיולים ארוכים..ואפילו..פעם אחת ההורים יצאו ונשארנו להשגיח על אח שלו הקטן..ואז כל הבית היה מלא בצבע..סיפור ארוךXD..

המשפחות התרחקו.לפני 4 שנים הם עברו להרבה זמן לארה"ב..

למה אני מספרת את הסיפור הזה?

"דני?!".."כן?!".."פעם הייתי יותר נמוך ממך".."אוקיי..מי אתה?".."אני אתן לך רמז-פעם אחרונה שראית אותי היה בשדה התעופה"..

ואז שתקתי..הייתי בשוק..ונתתי צרחה.."עמרשתי?!?!?!"

בבר מצוה..מזל שיש מסיבות כאלה..כדי לראות אנשים ישנים..

כמובן שמיד מצאתי את עצמי מספרת לו ומקשיבה לו לכל הדברים הקטנים..

התגעגעתי לקול שלו..לחיבוק שלו..לשטויות שלו..לעיניים הכחולות שרואות מה שעובר לי בראש..לתחרויות המפגרות..להכל!

הוא תמיד היה מין תאום כזה..מין אח..מין אוזן קשבת..כמו חלק מהמשפחה..

ובאמת..

התגעגעתי לתאום שלי(חח והוא גם קצת דומה לי:P)..

וכמובן שלקחתי ממנו טלפון,מסנג'ר וכל דבר אפשרי..וכמובן שההורים התחבקו וקבעו כבר להפגש בקרוב..

דנה..

שלא מפסיקה לחייך:]