קן רחובות, השומר הצעיר

בנות נוף היקרות חזק.

אני לא יודעת ממה להתחיל. אני גם לא יודעת עם זה בסדר שאני כותבת את זה פה כי יכולים להכנס חניכים. אבל מקסימום, אפשר תמיד למחוק...

אני מרגישה שהקבוצה מתפרקת. אני מרגישה שאני לא יכולה להגיד "נוף הם קבוצה כזאת וכזאת". אני יכולה להיד "שירה ככה" "ניצן ככה" "עמר ככה" . כל אחת תורמת (או לא) לקן בנפרד. אנכנו לא קבוצה מלוכדת יותר. אני לא יכולה לסמוך על הקבוצה שלי יותר.

פעם הרגשתי שכל מי שבקבוצה שלי אני חייבת לאהוב, ואהבתי את כולן. היום היחסים שלי אל הבנות הוא אישי כל אחת בנפרד בלי יחס לקבוצה.

זה עצוב לי כל כך.

המבחן הגדול של קבוצה נוף כקובצה, לפי דעתי, היה הערב להקות.

אני לא יכולה להגיד שנכשלנו. כי היה ערב להקות והוא היה מדהים. אבל זו לא היתה קבוצת נוף שהרימה את זה ביחד, אלה היו אנשים נפרדים בתוך הקבוצה. חלק הרגישו שזה קשור אליהם וחלק פשוט לא חשבו שיש חשיבות כולשהי בערב להקות.

הסעיף שבאמת נכשלנו בו, בנוגע לערב להקות, היה הסעיף של היחסים הבין אישיים שלנו אחת עם השניה.

אני יודעת שחטאתי במה שכולנו חטאנו בו. חוסר הרגישות אחת לשניה ברגעי הלחץ האלה. חוסר ההבנה למצבן של כל אחת ואחת. אתן לא יודעות כמה הייתי זקוקה לקבוצה שלי אז. זה היה השבוע אחד הלחוצים שהיו לי איי פעם! הרגשתי שכל כך הרבה מונח על כתפיי ושאף אחת לא ניגשת לבדוק אם עוד לא נפלתי. ולומר את האמת, לפניי הערב להקות הזה אני באמת כמאת נפלתי. עמר היחידה שהצילה אותי... אני כל הרבה פעמים הרגשתי לפניי הערב להקות לדאמט עם כל זה, שאין לי כח לקבוצה שלי יותר ואין לי כח לקן יותר ושאולי עדיף שאני אלך פשוט. פשוט אצא מהתנועה... אבל לא באמת חשבתי על זה ברצינות... פשוט הרגשתי כל כך הרבה כעס ואכזבה...

 גם אני לא הייתי רגישה למצבן של האחרות ולא ידעתי מה אתן מרגישות כי הייתי כל אטומה בתוך עצמי. אם רק היינו  יותר תומחות אחת בשנייה, יותר רגישות, כל אחת היתה מרגישה הרבה יותר טוב והיתה מסוגלת יותר לעזור לאחרות.

וכן, זה אדיר שישנו בקן ועבדנו על התפאורה שלושה ימים בלי הפסקה, וזה אדיר הארוחות המשוטפות, וזה אדיר שנשארנו כל יום עד אחרי 11! אבל זה לא מספיק. כי מה שווה התוצאה הסופית של תפאורה מהממת, אם הדרך היתה לא טובה, לא בריאה.

אני גרועה בלכתוב. כל כך גרועה שזה עצוב. אבל כתבתי בכל זאת. כי הרגשתי שאני חייבת. אחרי המיני שפ"ק שהיה בקן, יצאתי בהרגשה כל כך מגעילה. הרגשתי כל בודדה, כל כך לבד פתאום.

למה בעצם אני צריכה את הקבוצה אם לא בשביל להירתם יחדיו למשימות, אם לא לתמוך אחת בשנייה?! אני פשוט מרגישה עירומה. לקחו ממני את מה שהגן עליי, את מה שכיסה אותי, את הקבוצה שלי.

אני מאוד אוהבת אתכן. כל אחת ואחת בנפרד. ואין מצב שאני מוותרת על הקבוצה הזאת!

טוב. זה ממש לא הכל... יש לי כל הרבה שאני רוצה לומר לכן... אבל אני טיפה פוחדת... וזה גם יותר טוב לדבר על דברים כאלה פנים מול פנים... רק רציתי לתת לכן נקודה למחשבה...

אל תשפטו אותי יותר מדיי, בבקשה, אני מקווה שהבנתם אותי נכון...

באהבה גדולה,

חזק ואמץ, גלית