ישבנו בחצר לבדנו היינו מתחת לשמים השחורים
המלאים בכוכבים לבנים ,הם בהקו.
ישבנו מחובקים למרות שאנחנו לא הכי חברים.
הרגשנו משיכה מוזרה כזאת,שנינו הרגשנו זאת.
חיבקתי אותה טיפה יותר,והיא התקרבה אלי יותר.
המשיכה היתה בלתי נמנעת,הסתכלנו אחד על השני.
התבוננו עמוק לתוך עיניים אחד של השני,התקרבתי אליה
לחשתי לה "את חושבת שלמרות הכל יהיה משהו?"
היא ענתה לי בתמימות"אולי"
לקחתי את זה בקלות ,לא ללב ,לא לנשמה,רק לרגע השקט
הזה , הרגע שלא חשבתי שיקרה איתה.
אבל הוא קרה,ואני,אני בתמימותי לא ידעתי מה לעשות.
לנסות?
לחסות את הרגשות?
החלטתי להמשיך את הלילה שלנו ביחד בשקט.
למרות שלא היינו ביחד,לא דיברנו אחד לשני,פשוט התבוננו.
לאחר כחצי שעה בערך,לא החזקתי את זה יותר ושאלתי
והיא , נבוכה,מסמיקה,לא יודעת מה לענות.
היא ענתה לי בתמימות רבה,"תחזור על השאלה"
שאלתי שוב,היא ענתה"אני לא חושבת"
והניחה את ראשה על כתפי.
ישבתי,המום,שקט,בלי תזוזה,פגוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
