יד אחת על המקלדת ויד אחת בתוך התחתונים.

כבר אין לי מושג מאיפה להתחיל. בכל פעם שאיזו רוח שואגת לעברי אני מסובבת את הראש על הכר ומותירה אותה פעורת פה כנגד התשישות שפיתחתי. כאילו שאני בת שישים פתאום וכבר מאסתי בזוגיות או בקריירה או בשאיפות כלשהן. זה מחורבן, זה מעציב, זה יונק ממני כל כוח קיים, כל טיפת חיוניות, כל מניע נסתר לפעול בשביל עצמי, בשביל אף אחד אחר. הימים הולכים ונגמרים ואני מרגישה שמבפנים אני ריקה. העור שלי מתעבה כלפי מטה והחלל הפנימי הולך ונדחק ונהיה רגיש וחד-פעמי יותר מאי פעם. כשאור יום מצליח כבר ופוגע באיזו פינה חשוכה אני נבהלת ומסיטה אותה חזרה אל הצל. אני עייפה מכדי להתמודד עם מחשבה עצמאית כלשהי. אני קונה בגדים כדי לאהוב את עצמי ומתפשטת בשביל לשנוא.

שתי ידיי על המקלדת.

ואלון לומד לפסיכומטרי וההורים נוסעים לחופשה ואני לא עוברת טסטים והשיער מתארך לאט והקילוגרמים נערמים והשאלות נרקמות והעיניים נעצמות והכרטיס נשחק וסוליות הנעליים נאכלות והארנב משמין והקיץ קרב והרצפה מלוכלכת והמצעים נרקבים והאנשים שמסביב הולכים ונאטמים

ואני לבד