זה קורה, כשאני נעמדת על הסולם כדי להוריד תיקים והוא מתנודד תחת משקלי ואני מדמיינת את גופי נשלך אל הרצפה ואת ראשי מתנתץ כנגד ארונות התיקים עשויי העץ. זה קורה, אני נמהרת וחוצה את הכביש בהיסח דעת ומתענגת על המחשבה שאולי יבוא רכב וישא את גופי הרחק, חתיכה אחר חתיכה. נתזי דם יבריקו כנגד האספלט בעוד איברי המפוזרים יקשטו את המדרכות מכל עבר. זה קורה, אני מורידה את ראשי אל מתחת לפני המים ומתבוננת מעלה בהנאה עצלה, מתשהה בשקט המוחלט ותוהה מה יקרה עם.

אחרי שאני מחזירה תיקים למקומם בסופו של יום הידיים שלי נהיות ירוקות וזה תמריץ מוצלח לשטוף ידיים. אף פעם אי אפשר לשטוף יותר מדי ידיים. התחושה של טמפון אחרי חודש נטול סקס ושלושה חודשים נטולי מחזור הייתה מפתיעה בצורה מאוד לא נעימה. כשיש לי מעט זמן פנוי תוך כדי עבודה אני מתאמנת על כישורי הקליגרפיה שלי וזה פאקינג ממכר. חודש בסביבה רווית חולי סרטן גורם לי לדמיין מדי פעם שאנשים קרובים אלי מגלים בפני שהם חולים ואז אני לא נרדמת בלילות. 

היום אני מתחילה ללמוד תפירה עם שכנה שלי. היא אמרה שהיא לא יכולה לחדש לי כלום בענייני גזרות, אך בכל הנוגע לתפירה הטכנית היא תלמד אותי כל מה שהיא יודעת. בשבוע שעבר צלחתי את מבחן התיאוריה המזוין ואתמול חזרתי ללמוד נהיגה אחרי שנה הפסקה. המוח שלי מלא ברעיונות מטונפים שקשה לבצעם. עוד לא החלטתי לגבי הקעקוע. לא נוגעת בשיער שלי או מעזה לגשת למקעקע עד 70, סעמק.

זה הכל עניין של סדרי עדיפויות, להגשים את עצמי צעד אחר צעד בתקווה שהגוף יתרגל לתקפד בשש שעות שינה ללילה. ללמוד את הבסיס כדי לא ליפול אחר כך, בדיוק כמו בציור כך גם בתפירה ומאוחר יותר בקעקועים. סייבינג דה וורלד, וואן קוקי אט אה טיים.