כי החיים סבמבה..

לשבת שם על הדשא עם עוד 250 ילדים שאוהבים את הארץ ואוהבים להדריך בדיוק כמוך.

לשיר,לצחוק, לספר חוויות, לספר על עצמך.

אתה יושב שם, עם אנשים שעד לפני שבוע לא הכרת.אבל עכשיו,הם כמו משפחה בשבילך.

אתה מרגיש שאתה מכיר אותם מהיום הראשון שנולדת.

וככה, אתה מעביר איתם ארבעה ימים.

כשאתה חוזר הביתה לשישי שבת, אתה מרגיש שמשהו בך חסר. אתה מרגיש שאין לך מה לעשות יותר.שאתה צריך אותם.

קשה לך בלעדיהם.

אתה כלכך נקשרת אליהם שאתה מת לדבר איתם כבר,מחכה לחזור.

כשאתה חוזר לשם ופוגש את כולם,אתה מרגיש הקלה.

שוב אותם אנשים,אותם חיוכים,אותם פרצופים,אותם סיפורים שלמדת לאהוב ולהכיר.

בשבוע השני,אתה מרגיש נהדר.ישלך חמישה ימים רצופים לבלות איתם.

גם אם קשה,אתה נהנה.

הם שם בשבילך,תומכים בך, מעודדים אותך,עוזרים לך.

ככה עובר שבוע.

עברתם כלכך הרבה ביחד שפשוט אי אפשר לתאר.

עד שמגיע היום האחרון.

אתה מנסה לנצל כל דקה שנשארה לך איתם.

גם כשההורים שלך מגיעים, אתה מבקש מהם לחכות לך בצד רק בשביל לדבר עם אותם אנשים שבילית איתם עשרה ימים.

הסוף מגיע. כולם מרגישים אותו. עמוק בפנים גם אתה יודע שצריך להיפרד אבל אתה לא רוצה.

אתה מבקש מכולם פלאפונים ואימיילים בשביל לשמור על קשר.

ככה אתם מחליפים מספרי טלפון.

אחרי טקס הסיום,היה עצוב.

עם כל השמחה שהייתה בתוכך שסיימת,אתה יודע שעד שתפגוש אותם שוב יעבור הרבה זמן.

אולי חלק, אתה אפילו לא תפגוש.

באוטו בדרך חזרה הביתה,אתה מנסה לספר לאמא איך ההרגשה.פשוט איאפשר לתאר את זה.

אין חוויות כאלה..

קורס מש''צים 2008,אין דברים כאלה..