אני פשוט עוף מוזר.

ילדה עוף מוזר. זה מפחיד אותי. כמה אני לא מצליחה להשתלב ולהרגיש נוח בהוויה שאני נמצאת בה עכשיו.

אולי רק כי זה מקום עבודה. אבל אני לא מצליחה.

לפעמים אני אוהבת את האנשים האלה, ולפעמים אני ממש שונאת אותם.

לפעמים אני פשוט לא מבינה איך נתקעתי דוקוא שם ולא הלכתי לעבוד ביער הפיות או בצומת ספרים כמו שרציתי.

ולפעמים אני פשוט מתנהגת כמו טיפה מוחלטת. באמת. כמו חתיכת מפגרת. שאני לא מבינה למה אנשים אומרים שאני חכמה.

לפעמים אני נראית לעצמי טיפשה כמו נעל. חתיכת עאמה.

נגיד.. הילה. אני לעולם לא אבין את הילה. מה? אין לה חיים? למה להסתובב כל היום בקניון? אין לך חברים? לכי תבלי. וההילה השנייה, שאני מרגישה כמו מטומטמת לידה. אני באמת איטית כזאת כמו שהיא אמרה לי "שני, את לחוצה אבל איטית". מה, אני עד כדי כך לא מבינה עניין?

ומאיה, שלפעמים היא כל כך לחוצה שזה מרגיש אותי. אבל מצד שני, אני מסתדרת איתה יותר טוב.

אז מה, אז מה אם אני אוהבת לקרוא ספרים ואני אובססיבית בצורה שאפילו מפחידה קצת אותי בכל מה שאני שנוגע למוזיקה והופעות. ואז מה אם אני עדיין אוספת פיות ושאני חולה על יער הפיות ופנטזיה וערפדים, אז מה אם אני לא יוצאת לפאבים כל יום שישי או וואטאבר. אז מה אם אני לא מתמזמזת עם כל מה שזז ושהניסיון שלי בזוגיות וחברות שואף ל-0 כי רק פעם בחיי התנשקתי ואני בת 18. סו, סו פאקין וואט?!

זה צריך להיות קצת נורמאלי לא?

אני גם בוגרת, אבל אני לא רואה טעם בלשבת כל היום בקניון, או לקנות כל היום בגדים או..או.. רק למצוא מישהו להתחרמן איתו. זה אומר שאני לא נורמאלית?