"בגיל חמש, ילד מהשכונה סיפר לי שבחצר שמאחורי הבית שלי, יש שדונים. הוא אפילו לקח אותי לשם והראה לי את העלים הקשיחים והקטנים שהיו מפוזרים שם. הוא אמר שאלה היו הכובעים שלהם ושאם אני אקח אחד איתי הביתה, בלילה השדון יעיר אותי במיטתי כדי לבקש אותו בחזרה. לא עשיתי זאת, כי פחדתי קצת; וגם כי לא ידעתי אם אני באמת מאמין לילד ההוא, אבל לא היה לי את מי לשאול. אחרי כמה שנים, כשהייתי קצת בוגר יותר, ידעתי שהשדונים לא היו אמיתיים, אבל לפעמים - בסיפורים שלי, או כשציירתי, האמנתי בהם.
בגיל שלוש עשרה סיפרו לי על אלוהים. אמא אמרה שהיא לא יודעת אם הוא אמיתי. אחותי אמרה שכן. אבי, השכן בלי הרגל, אמר שהוא לא אמיתי. פעם אפילו פגשתי אדם לבוש שחור ברחוב שביקש ממני לעזור לו לקרוא משהו ולמדוד רצועות שחורות על היד. כששאלתי אותו למה, הוא אמר לי שזה כי אלוהים ביקש, אבל כבר לא ידעתי למי להאמין, ולא היה לי את מי לשאול.
בגיל חמש עשרה, סיפרו לנו בבית הספר על הצבא. הושיבו אותנו בכיתה ואמרו לנו שעוד שלוש שנים אנחנו נהיה חיילים ונשמור על המדינה, אז לא הבנתי למה אמא שלי הבטיחה לי שעד שאגדל כבר לא יהיה צבא. גם אז לא ידעתי למי להאמין, או את מי לשאול.
בגיל שמונה עשרה, ידעתי שאמא שלי רק קיוותה, כשהלכתי לצבא. בגיל תשע עשרה ידעתי שאני לא מאמין באלוהים, כשרן מת לי בידיים.
בגיל עשרים פגשתי אותו, ושאלתי הכל. "
קראתי את זה אצלו והרגשתי את הלב נצבט.
זה מפחיד לקרוא את זה יומיים אחרי שראיתי את אחד מיקיריי עם מדים ונשק.
תודה שריגשת...
ושיר שתמיד עושה לי לכאוב...
אבות ובנים
ביצוע: אביתר בנאי
מילים ולחן: אביתר בנאי
תיכף אני ארצה שתלכו מפה
שאוכל כבר ליפול בשקט
שלא תראו את הפצעים נפערים
שנשאר לבד ונשבר לאט
תוותרו כבר ותלכו מפה
שאוכל כבר לצעוק בשקט
בלי המבט הקרוע שלכם
שנשאר לבד ונשבר לאט
אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יפרד ממי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
תיכף אני ארצה שתלכו מפה
לא אפחד ליפול לא אפחד לגדול
לטבוע או לשוט לחיות או למות
אבות ובנים סבתות ונכדים
הלב של אמא מתפוצץ
מי אשם לה מי אשם לי
מי יקבור את מי
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
אבא בוכה על בן בוכה על אבא
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
