דבר ראשון רציתי להגיב לזה שהגיב בפוסט הקודם וכינויו "זה עם השיער" או משהוא בסגנון:
א. אני לא פנטזיונר. יש לי פנטזיות מספר, ורובן מיניות. אך אני לא עוסק בהן יום וליל.
ב. טיפה עברית: "אונס" - שם עצם: כפייה, הכרח, מעשה שנעשה לאדם אחר בעל כרחו. וגם: ביעול אישה או גבר כנגד רצונם.
פועל: כופה, מכריח, עושה מעשה לאדם אחר בעל כרחו ונגד רצונו. וגם: מבעל אישה או גבר כנגד רצונם.
"אנס" - הכריח, כפה, אילץ. וגם: בעל אישה או גבר בעל כרחם. וגם: חמסן, עושה מעשה אונס, מבצע מעשה
אלימות פיסית או מינית כנגד אדם אחר.
ג. אונס הוא מעשה שפל ונבזה וגרוע בכמה מונים מרצח; הוא רצח הכבוד, החופש, והנפש. וקרובנו נידון לחיים של סבל ועינוי נפשי - עתיד הגרוע בכמה מונים ממוות. לא כפיתי עצמי על אף אחד ולא התבצע שם אונס.
ד. "דתיון" = דתי קטון. (דקדוק!) אי אפשר להיות דתי קטן. דתי זה שם עצם לא ספיר ומכאן לא מדיד במידות יחסיות. נא בדוק את העברית השגורה בפיך.
ה. "ארור" - בעברית זו אחת הקללות הנוראות ביותר. המתייחסת לאלה שאינם באים לקבורה, שנפשם נידונה לשוטט בארץ ולאלה שנידונים לייסורי עד בשאול גם אחרי אחרית הימים. הזהר כשאתה מבטא מילים חריפות כאלה.
ו. בעל איפור מוזר? מי אמר לך? ראית? או שמע תיאורו באזנך?
ז. "שכמוך". שימוש נכון של המילה הזאת היא בהקשר בין שני אנשים. המשפט "אנס שכמוך" הוא בלתי אפשרי. לעומת זאת "הוא פוזיונר, שכמוך, רוצה רק לעשות רושם".
ח. אנא, בפעם הבאה שאתה בא להגיב פה. חשוב טוב! האם אני באמת רוצה לשמוע את זה?! האם נעים לי?!
ודבר שני חלום בלהות:
היום, כלומר כבר אתמול, כ' תמוז תשס"ד היתקיימה אזכרת שנה לאחי הגדול ז"ל. אני כמתנגד עקרונית לטקסים למיניהם עליתי לקברו וחזרתי לבית לחכות לאלו שיגיעו. לבית הגיעו מאתיים אנשים בערך, זה אחרי שחלק נכבד בא רק לבית הקברות.
חזרתי הביתה, הסתגרתי בחדר. אמרתי שלום רק למי שבאמת היה לי חשוב להגיד שלום. דיברתי קצת עם אנשים שאני באמת אוהב לדבר איתם: עומר, שכן לשעבר וחבר טוב. וגם "אברם" דתי מצחיק ביותר שאני אוהב לדבר איתו על המון דברים: פיסיקה, מתמטיקה, מורים, פילוסופיה, כל מיני. הוא מהאלה עם הכיפה שנופלת... הם הכי שולטים!!!
טוב קיצר בערב כבר כולם התפזרו, חלק אפילו יצאו עם אוכל. (וזה סימן טוב. רציני... אם אנשים לוקחים אוכל הביתה זה סימן שעשית מסיבה טובה. ככה יודעים.)
הלכתי לנוח כדי לאגור כוחות אחרי יום מתיש של דיבורים, זכרונות ובעיקר התחמקות מתורבתת ומתוחכמת מכל מי שלא חשקה נפשי לראות/לשמוע/לפגוש וכיו"ב.
אחרי שעה בערך התעוררתי במפתיע כולי מזיע בחדר חשוך. ממה? מחלום בלהות.
חלומותי הם בד"כ חלומות מעניינים רגועים וטובים מטבעם: תאונות דרכים, מיתות שונות ומוזרות, הלוויות, בתי קברות ותקיפה של אימתני טבע שונים ברחובות עירי... (מפולת שלג, הרי געש וכל הדברים שאין בעיר באופן נורמאלי.) וכמו כן חלומות רדיפה, חלומות נפילה וחלומות אובדן הדרך ואיבוד חוש/חושים(התעוורות, התחרשות וכו'). כמו כן בחלומותי תמיד מופיע אחד מבני המשפחה או חבר קרוב. נדיר נדיר שבחלומי אין אותם.
אני מופיע בכל חלומותי בצורה זו או אחרת, ויש לי חלומות שאני מופיע בשיכפולים עצמיים.
אבל במנוחה זו תקף אותי חלום שלא הופיע בפני קודם לכן ולא דומה לאף חלום קודם שלי:
בחלום אני רואה עצמי מול בית קברות ישן. חשוך וגשום וליל ירח ריק וחסר כוכבים. השער והחומה מכוסים בטחב וצמחים מטפסים וקוצניים. אני פותח את השער החלוד וכפות ידי מדממות. אני נכנס ומסתובב בבית קברות (בילוי שחביב עלי גם בזמן ערנות - מומלץ!), אלא שכל המצבות רקות והקברים פתוחים. לבנות או שחורות, משיש או מאבן, עם צמחים או בלי צמחים אך ללא כיתוב. מצבות ריקות מתוכן, קברים ריקים מאדם. בעודי מסתובב ותוהה לגבי פשר המצבות הריקות אני נתקל בקבר כפול בו יש כיתוב. הקבר ניצב במרכז בית הקברות והוא בודד ומרוחק מכולם. משני צידיו עצים גבוהים ורחי צמרת, בעלי שורשים עמוקים וחזקים ובולטים מעל האדמה. בגלל החושך אני לא מצליח לקרוא את הכיתוב. כל הזמן הזה כפות ידי מדממות והגשם שוטף דם רב. אני מתחיל להרגיש חלש ופתאום אור חלש יוצא מצמרות העמים. המצבה מוארת ואני רואה כי הקבר פתוח ונחפר לא מזמן ומול עיני אני רואה את הכיתוב הבא:
יונתן ובשמת הובר
אחים שכולים לאח , יתומי תאונת דרכים.
לא נישאו מעולם. אחרונים ממשפחתם.
נולדו: י"ז תמוז ה'תשמ"ז
נפטרו: ביום לא ידוע.
לא הובאו מעולם לקבורה, מקום פטירתם וגופתם איננו ידוע.
אחרי זה אני מסתובב ורואה מסביבי קבר קבר מתחסה ומצבה מצבה נכתבת. וליד כל קבר אני רואה בין משפחה אחר: הורי, סבי וסבתי וקרובים אחרים. אחד ליד כל קבר. כולם עומדים, אוחזים במצבתם ובוהים לכיווני. ואני צועק "עזבו אותי, לכו, אני לא שייך לשם, מקומי עם החיים." ואז אחותי מגיעה מאחור, היא הולכת לכיוון הקבר, מניחה יד על המצבה וקוראת בקול מרוחק וחלש "אחי. מקומך איתנו. בוא אלינו." והקבר שלה נסתם ורק שלי פתוח. ואני חלש והדם שלי זורם לכל עבר. ואז יש ברק חזק ואני רואה את כולם עומדים ביחד מולי.
ואז התעוררתי. מזיע. מפוחד. זה החלום הראשון שבו אני רואה את כולם מתים. זה חלום מוזר ביותר שמעולם לא נקרא בדרכי חלום שכזה. פרט אחד נזכרתי בו יותר מאוחר. ראיתי הרבה קרובים, אפילו כלאה שאני לא יודע את שמם המלא, אבל את אחי הגדול ז"ל לא ראיתי שם. פשוט לא היה לו קבר. ידידתי אומרת שזה "רציונאליזציה". שהרי הקבר שלו בבית קברות צבאי. אבל זה לא יכול להיות כי קברי משפחתי פזורים במספר בתי קברות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
