אם לא עכשיו אז

(זהירות: הקטע הבא נכתב מתוך עצבים)

קיבלתי מייל נרגש: הגיע הזמן לעשות ולא רק לדבר!

זה באמת מרגש ומעורר וחשוב, הנסיון להוציא את החברה הישראלית מהאדישות היום-יומית לגבי המצב בשדרות. אני לא צריך לספר לכם מה הולך (או עף, או נוחת) שם. העזרה לשדרות איננה הכרחית "רק" משום שיש שם אנשים שחיים מצב בלתי נסבל של מלחמה אלא גם משום שהמאבק של אנשי שדרות הוא מאבק הבוחן את הסולידריות הישראלית. כישלונו הוא כישלוננו בתור חברה ועם.

אז יש יוזמות רבות – עושים שם שבתות, הולכים לקניות, כותבים מכתבים, מבקרים באוהל המחאה וגאידמק מגדיל לעשות ומוציא משם אוטובוסים לאיזורים שקטים יותר. המון אהבה, רצון טוב, ואידיאלים נקיים.

אלא שההתמקדות בעזרה מעין זו היא לא יותר מאשר פתטית.

גבירותי ורבותיי, אני לא יודע אם שמתם לב: יש ממשלה בישראל. רקובה ומטומטמת, מסואבת ופחדנית. ממשלה שעסוקה בלשמור על עצמה שלא תתפרק, עם ראש ממשלה שהוא פוליטיקאי מצוין ומנהיג סוג ז'.

האחריות למצב בשדרות היא קודם כל על הממשלה. אחר-כך על האזרחים. אנחנו חיים במדינת לאום ריבונית שאמורה להגן על אזרחיה. זה התפקיד העיקרי והבסיסי ביותר שמוטל עליה - הגנה על אזרחיה. היא לא עושה את זה, ואין תירוצים. הקסאמים על שדרות מהווים התקפה בלתי פוסקת ע"י ישות מדינית עוינת, ולזה יש פתרונות צבאיים. פתרונות שאולי לא נעימים במיוחד, אבל גם בשדרות זה לא פיקניק.

והממשלה לא עושה כלום. יום רודף יום, קאסם נופל אחרי קאסם, וכלום.

אתם רוצים לעזור לשדרות? בבקשה, תעזרו להפיל את הממשלה. תצאו לרחובות, תתחברו לאיזה מאבק נגדה, יש מספיק לכולם. רוצים להיות יותר יעילים? תתפקדו למפלגה. קחו חלק במשחק הפוליטי המלוכלך. תעשו משהו להעיף מכאן את החבורה השלומליאלית הזו של אולמרט, בראון, ורוחמה אברהם-בלילא.

ככה עוזרים לאנשי שדרות ומפסיקים את הקסאמים. לא בפוצי-מוצי.  

אני יושב עם משה בבית קפה בתל-אביב המזיעה. לח וחם פה, ומשענת הכסא נדבקת לי לחולצה שנדבקת לי לגב. את משה הכרתי בצבא, וכבר אז שמתי לב שמשה הוא מאלו שמבינים. משה אדם חכם, רציונלי, אחר כך גם הלך לאוניברסיטה. ואני, כשאני לא מבין מה יהיה עם המדינה הזו, קופץ לתל-אביב לשמוע את דעתו.

אז מה, אני שואל את משה. מה יהיה.

הכיבוש, הוא עונה ומעלעל בעיתון היומי. הכיבוש דופק פה הכל.

עזוב אותך השטחים, אני אומר. נמאס לי כבר מזה. מה יהיה עם המצב החברתי? עם הפערים?

אמרתי לך, זה בגלל הכיבוש, הוא משיב לי מתוך העיתון. הוא עצבני, ובצדק. הכיבוש משחית אותנו מבפנים, ואם לא אכפת לנו מסבלם של הערבים, למה שיהיה אכפת לנו פתאום מסבלם של העניים? וחוץ מזה, הוא מוסיף, כל הכסף הולך להתנחלויות.

וואלה, הגיוני, אני חושב. משה בחור הגיוני. ומה יהיה עם השחיתות?

הכיבוש, הוא עונה. הפנים שלו מאחורי העיתון. צריך לגמור עם הכיבוש, כי כל עוד העיניים של המשטרה על הערבים, אף אחד לא שם לב לאן כל הכסף של המדינה נעלם. כל הפוקוס של המדינה הזו כבר ארבעים שנה ממוקד על לרדוף אחרי הערבים בחתול ועכבר.

וואלה. יש משהו בדברים.

ומה יהיה עם כל ההטרדות המיניות, אני שואל, שלא לדבר על האונס המחריד של האבא ושתי הבנות שלו. כמה זמן הוא אנס אותן, איזה עשר שנים, לא?

שתים עשרה, הוא שולף. משה מעודכן בחדשות. זה הכיבוש משחית את הנפש שלנו, הוא מנתח ומותח קו ישר, אנחנו מתעללים בפלסטינאיות במחסום ואז חוזרים מהמילואים ואונסים את הבנות שלנו. אלימות זה לא משהו שמשאירים בשטחים.

ומה יהיה עם תאונות הדרכים? זו מכת מדינה, אני אומר לך.

הכיבוש. משה פוסק ועיניו עדיין בעיתון. הוא סורק כל ידיעה לאורכה ולרוחבה. זה הכיבוש הזה, שמעוות לנו את המנטליות שאנחנו כל הזמן צריכים לנצח, ואז אנחנו באים לכביש ונוסעים כמו שומאכר בכביש עירוני.

ואיראן?

הכיבוש. משה שולח את היד שלו לגשש אחר הקפה. לא היו שונאים אותנו ככה אם לא היינו ממשיכים איתו.

והכסף לניצולי השואה?

הכיבוש. הוא מוצא את הספל. אנחנו נהיים דומים לנאצים.

והזיהום של תחנת רידינג?

הכיבוש. הוא לוגם מהקפה שלו. מאחורי העיתון.

והעונה המי-יודע-כמה של כוכב נולד?

זה? הוא מרים עיניו מהעיתון.

זה בגלל ביבי.

אז מי אמר שהשמאל טוען שהכיבוש אשם בהכל.

אחת התכונות המאפיינות את החברה הישראלית באופן מובהק, היא המשיכה לכרות ענפים עליהם אנו יושבים. משום מה ההיסטוריה לימדה אותנו שהעץ לא ייגמר, כי תמיד ענף אחר יצוץ מלמטה. אם הוא יצמח מתחתנו – ניצלנו. אם הוא יצמח במקום אחר, יהודי אחר כבר ישב עליו ויעשה את העבודה.

לכן ההחלטה מלפני חודשיים המשאירה את ההגמוניה החרדית בבתי הדין הרבניים העציבה, אך לא הפתיעה אותי. אמנם בשר המשפטים הנוכחי תולים תקוות כי ינער את המערכות המשפטיות - האזרחית והרבנית, כל אחת מקיבעונה המגזרי, אך קשה לתבוע ממנו את מה שאף אחד לא עושה במשך כל כך הרבה שנים.

למתבונן מבחוץ, ברור כי ההגמוניה החרדית במוסדות הדת במדינה היא עניין מעניין ומוזר. היינו מצפים שהתנועה האורתודכסית החרדית, אשר חרטה על דגלה לפני מאה וחצי שהיא מעדיפה "יהדות" על "יהודים", תתעסק ביהדות של אנשי שלומה בלבד, ולא תשלח ידה אל מוסדות הנחשבים לאומיים. אך הציבור החרדי אינו מוותר על מוסדות אלו, ואינו מתיימר להתעסק בענייניו לבד, כי אם בענייני כולם. במקום שיזנחו את החילונים והציונים, החרדים רואים צורך לקחת בעלות על היהדות שלהם ושל המדינה. זה אינו דבר ברור מאליו, שכן הסלידה הגמורה מן הציבור החילוני עדיין עומדת בעינה. דומה כי פער זה, בין הסלידה לבין הרצון להכתיב את אורחות החיים במדינה, מטושטש לגמרי במסווה של שמירה על היהדות. וכך המונופול על היהדות אינו רק פנים-מגזרי, אלא מוּחל על החברה כולה.

טבעה של סתירה הזו להקפיץ כל אדם בר דעת שאינו רוצה שאנשים שאינם מרגישים שותפים לדרכו יתערבו לו בחיים הפרטיים. ואכן, שכיחים הקולות הקוראים לתיקון חוקים של כפייה דתית. אך קולות אלו עולים רק במישור החוקתי. בשני מוסדות אחרים שהשפעתם על חיי הפרט גדולה – הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, הקולות אינם נשמעים. במקום לנסות לתקן את המוסדות הללו, חברי השמאל החילוני תומכים תדיר במועמדים החרדים, אשר ידוע כי אינם מתכוונים לזוז מעמדתם הנוקשה סנטימטר אחד. זה מה שהיה בעת בחירת הרב הראשי הנוכחי, וזה גם מה שהיה בועדה למינוי דיינים.

אין הסיבה לכך קשורה באימפוטנציה של הממשלות בישראל הסקטוריאלית, התלויה בגחמות של מפלגות קטנות. המצע של המפלגות החילוניות מציע שינוי לפני כל עת בחירות, ובכנסת עולות הצעות רבות מסוג זה, כך שקיימת הנחה כי שינוי במעמד הדת במדינה הוא ריאלי. אז מדוע העסק נתקע ברבנות הראשית? מדוע נבחרים 12 דיינים חרדים מתוך 15? מה האינטרס לציבור החילוני, ומי מרוויח מזה?

האמת היא, שלרוב המכריע של הציבור החילוני ההגמוניה החרדית במוסדות הדת היא אסון. אותו רוב, המבקש להינשא על-פי ההלכה, להתגרש בצורה נורמלית, ולחיות את חייו ביחסים טובים עם הממסד הרבני, סובל רבות מהשמרנות החרדית.

לציבור זה ישנה אלטרנטיבה. בציבור הדתי-לאומי ישנן תנועות הרוצות לתת מענה לסלידה הזו. והמענה אינו טיסה לקפריסין, כי אם מתינות בפסיקה שתביא להקלת המפגש עם מוסדות הדת. תנועות אלו עושות זאת מתוך תחושת שותפות ומתוך הבנה שרבים רוצים קשר למסורת היהודית, ובשנים האחרונות הן המיינסטרים בציבור הדתי-לאומי. כאשר מדברים על דיינים מהציבור הדתי-לאומי, מדברים על דיינים בעלי דעות יותר ליברליות, שנוכחותם בבתי הדין תקל על מסורבות הגט הרבות. זהו אינטרס משותף לכולם. אך טבעי שכל מי שרוצה זיקה ליהדות במדינת ישראל יתמוך בכניסתם של גורמים יותר ליברלים למוסדות מעלי-אבק אלו.

אלא שמנהיגי הציבור החילוני שמאלי אינם מבינים את זה, ורואים בדת נגע: מחלה שיש להירפא ממנה. הם אינם רוצים שום שיג ושיח עם ההלכה, כי אם ביטול, הפרדה, הרחקה וניכור. לכן אין שום קידום של אמנה חברתית המשרטטת קווים לדמותה של מדינה בעלת צביון יהודי חדש. לכן כל השיח הדתי-חילוני בנושאים יהודיים מתבצע על דוכן הכנסת. ולכן הבחירה בחרדים להנהגת מוסדות הדת היא אופטימלית, שהרי ע"י כך הדת מצטיירת כארכאית ומגבילה, ומתרחקת מליבו של הבוחר החילוני. אותו בוחר שמתפתה אח"כ לפטפוטים הפופוליסטיים בדבר תיקונים אזרחיים ערב בחירות.

ולפי זה נכרתה ברית חרדים-שמאל, כאשר אלו רוצים יהדות ללא יהודים, ואלו יהודים ללא יהדות. ההקצנה ההדדית מנצחת. וכולם מפסידים.

היהדות מפסידה, כי משחירים פניה.

ואנו כפרטים מפסידים, מפני שאותו רוב גדול שבין שני הקצוות, המחפש את האלטרנטיבה המודרת, הוא אנחנו – בקידושין, בגירושין, בשבת ובעוד תחומים רבים אחרים.

זה דבר אחד לכרות את הענף עליו אתה יושב. זה דבר אחר לגמרי להוריד את כל העץ.

מעט אחרי כולם ורק לאחר שסיימתי את "אם יש גן עדן" הלכתי לראות את "בופור". לכן ההשוואה של הסרט לספר כמעט בלתי נמנעת, פשוט משום שהספר יושב עדיין חזק בראש. יכול להיות שישנו אי-צדק קטן בהשוואה שאעשה בין יצירתו של רון לשם למקבילתה הקולנועית. אך כאשר קו העלילה של הסרט מתיימר להתחקות אחרי קו העלילה הספרותי, והוצאות הספרים מוציאות מהדורה חדשה של הספר שעטיפתו החדשה היא כרזת הסרט בופור, אי אפשר לומר שאני התחלתי.

הספר עוסק ביציאה מלבנון מנקודת מבטו של לירז ליברטי, מפקד צוות לוחמים בבופור. לירז אוהב את הבופור גם בשל ההילה שיש לו, אך גם בשל טיעונים רציונליים לאומיים של בטחון ותפיסת הגנה. סוגית היציאה מלבנון ומורכבותה נידון בשיח הפנימי של תחושותיו ומחשבותיו. לא פעם הוא מסביר לחייליו את ההגיון בהישארות ברצועת הבטחון, ומבקר את ארגוני הנסיגה. גם בסוף, כאשר הוא חוזה בהתפוצצות המוצב, הוא קרוע בין הרצון לעזוב לבין איזו הבנה שיום אחד נחזור לשם (חזון שהתממש בקיץ האחרון).

רון לשם אינו אמון על מחנה הימין. אך כשכתב את הספר רצה להביא את האמת, מהשטח, כפי שהיא וללא מגמתיות, קלישאות וחנופה. לכן הקריאה ב"אם יש גן עדן", מספקת מלבד סיפור טוב ומרגש גם דיון מסוים בסוגית הנסיגה. הצוות, לירז, הדרגים הגבוהים והבית מספקים כל אחד תבלין לקדירת לבנון 2000.

את הסוגיה הזו מרדד סידר לתעמולה של צדקת הנסיגה. סידר בונה את הסרט באופן שטחי. ישנו מבנה לסיפור, רצף התפתחויות ליניארי שמוביל את הצופה למסקנה אותה סידר מבקש להעביר.

הדמויות, בניגוד לדמויותיו של לשם, הן חסרות עומק. סידר מביא כל אחד מהם כדי שיתרום משהו לסיפור של לירז. הוא לא מצליח, ונדמה שהוא אפילו לא מנסה, להראות מורכבות אצל הדמויות. הם יותר סטיגמות מאשר אנשים.

הדמות היחידה שעוברת תהליך מסוים הוא לירז, אך תהליך זה צפוי מראש. המפקד המתלבט שדמותו נבנתה לעומק בספר, הופך ללוחם אחוז אהבה יוקדת לקטלניות של המוצב המסוכן, קצין מתנשא שאינו קשוב לקשיים של חייליו. הוא עקשן, ואינו מרפה מהאחיזה בבופור ותפיסת ההגנה הקלאסית של התקפיות רבת-סיכון. הוא היחיד במוצב שעדיין לא הואר באור ההבנה הנשגבה שצריך לצאת משם. והעלילה מושכת אותו להשתנות, ונהרגים חיילים כדי שהסבל יכריע אותו. נחשו מה – הוא מכריע אותו. ורק ביום הנסיגה הוא מבין את טעותו.

באופן פרדוכסלי משהו, אך מכוון לגמרי, לירז הוא הרע בהצגה של סידר. הוא האגו הישראלי בהתגלמותו, אם כל חטאת, המבכר את הלמות הקרב על השלום בר ההשגה. העקשנות הישראלית כל-כך של לירז היא הסיבה לכך שבנינו עוד מתים שם בצפון, בזמן שכל סיבה הגיונית מורה על האמת שבנסיגה. ניפוץ דמות הלוחם הישן נעשה עובדה מוגמרת כאשר מוכח כי גבורתו אינה אמיתית, שהנה כשחברו מתבוסס בדמו הוא קופא ולא יוצא אליו להצילו.

את העמדה הנגדית ללירז מבטאות כל הדמויות האחרות שמתבטאות על הימצאות צה"ל בלבנון. והן כולן צודקות, ע"י כך שהן מדברות בשפה שאנחנו, הצופים, מבינים. קוריס החובש מבטא את אי ההשלמה עם הכאב והשכול ה"מיותר". הוא החייל הבוכה, גיבור ישראל המודרנית המקדשת את חיי החיילים גם על חשבון בטחון תושביה. המח"ט, שלא השתתף בכיבוש הבופור, מבטא את ההשקפה הריאלית הנבנית מתוך הנסיון המר. הוא האלוף במילואים המכה על חטאי העבר המגלומניים. ואביו של זיו פארן, המופיע על מרקע הטלוויזיה בתור שליח המאיר את עיני הקצין ההדיוט, פשוט מבטא את הגישה העכשווית הישראלית למאבק הקיום שלנו בארץ. גישה אגוצנטריות וניהליסטית, המתנגדת מהבטן לכל הסתכנות למען משהו מעבר לרשותו של הפרט. האב השכול בחברה הישראלית הוא אוטוריתה של אמת, ולכן רק הוא אומר את הדברים הנוראיים לטעמי בפשטות כאילו היו אמת בסיסית ומקובלת. ממסכו המבהיק, בלב הארץ הנורמלית, הוא מסתכל על העיניים של לירז ואז נופל האסימון.

בדרך לא מתוחכמת של קולנוע ממוצע מצליח סידר להטביע את האג'נדה הפוליטית שלו בסרט. הוא אינו מניח לצופה לגבש דעה על הסוגיה, אלא מאביס אותו בסיסמאות רדודות ומראות זוועה שהכל חותר למסקנה מתבקשת אחת. בכך הוא לא רק חוטא לספר עליו הוא מתבסס, אלא גם לאמת.

ובכלל לא אכנס לזה שלא אומרים "חזור שנית" אלא "אמור שנית", אבל על אי-הדיוקים הצבאיים בסרט אפשר לכתוב ספר (ולעשות עליו סרט).