אם לא עכשיו אז

קצת אחרי המן הרשע, וקצת לפני שפוך חמתך על הגויים:

לפני כמה שנים, כשהייתי בישיבה, התחלתי לשאול את עצמי איפה עמלק. אני לא יודע מה מביא בחור צעיר לחפש את עמלק, משהו (עם או תכונה) שמסמל את הרוע. אולי כל הדיבורים על השוואת הערבים לעמלק בתקופת האינטיפאדה השנייה.

מיהו אותו עמלק? בתנ"ך אי אפשר להתבלבל: עמלק הוא עם. עם אנושי, גברים נשים וטף, שפוגע בעם ישראל כאשר הוא במדבר ומזנב בחלשים. לכן הוא זוכה למצווה משלו – זכירתו וזכירת החובה האלוקית להשמידו. זהו ציווי חמור מאין כמוהו. כאשר נכנסו בני-ישראל לארץ הם לא חסכו באמצעים, ופירקו לכל מי שהתנגד את הצורה. אבל זה היה הנוהג באותה התקופה. אי אפשר לבוא לבני-ישראל בטענות מוסריות תלושות ואנרכוניסטיות. אבל ההוראה המפורשת בעניין עמלק, הבולטת בהדגשת נצחיותה ע"י הכתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק", איננה דבר שאפשר להתמודד איתו ע"י הבנת הלך הרוח ההיסטורי. אם התורה היא אמת נצחית, המסקנה המתבקשת היא שיש לנו ציווי מוחלט, גם היום, לרצוח כל עמלקי.

העלתי את השאלה במילואים האחרונים שעשיתי. האם הייתם יכולים, שאלתי את חברי הדתיים, להרוג ילדים פלשתינאים אם הייתם יודעים בבירור שהם מזרע עמלק? הם היססו. דיברתי על מצב תיאורטי. אין שום דרך להוכיח אם מישהו הוא מזרע עמלק.

סקירה היסטורית-ספרותית קצרה: אפשר למצוא שתי התייחסויות לשאלה איפה עמלק. הגישה הדומיננטית טוענת שעמלק נתערבו באומות, וכיום הוא צץ בכל מי שבעצם רוצה להשמיד את עם ישראל. עמלק הפך מעם מוגדר לישות אמורפית שמטיפה לשנאת ישראל והשמדתו מפּיות של אנשים שונים באומות שונות. גישה אחרת, חסידית, הפכה את עמלק לתכונה אנושית. לכל אחד יש את העמלק שלו, המתבטא בגאווה, כעס, ואפילו עצבות. למחות את זכר עמלק הוא ציווי פנימי שאין קשר בינו לבין כל אקט של הרג.

נחזור לשאלה מהמילואים. מבין השלושה שניים ענו שהם היו הורגים אותם. הם הסבירו זאת ע"י הלוגיקה הדתית הרווחת, בדבר נצחיותה של התורה, חוסר ההבנה שלנו, המוסר האלוקי העליון והמוסר האנושי המוגבל. ובכן, מה יש לומר. תשובה תאורטית שאין לה ולמציאות כלום, לשאלה תאורטית דומה.

לדעתי, אין זה מקרה שכיום לא ניתן למצוא את עמלק. עמלק נתערבבו באומות או הפכו לחלק מהנפש האנושית כדי שלא נצטרך להרוג אם חס וחלילה נגלה מי הם. ההיסטוריה עשתה לנו שירות ופתרה אותנו מהתנגשות בין הציווי התורני והמוסר הפשוט.

איך שלא נסתכל על זה, ציווי מפורש לטבוח בחפים מפשע על שום גזעם הוא מעוות. אולי אפשר להבין אותו על בסיס התייחסות ביקורתית-מחקרית לתורה, אבל כציווי נצחי עם תוקף לימינו – זה נראה הזוי עד טירוף. ובמיוחד אחרי השואה. מצטער על הקלישאה, אבל אחרי מה שעשו לנו, צריך להיות פנאט שטוף-מוח עם זכרון היסטורי של חרק כדי להרוג ילדים. ובאמת, ברור לי ששני החברים מהמילואים שענו בחיוב לשאלה לא היו נוגעים בילדים עמלקים, גם אם הילדים היו מסתובבים עם נורת נאון מעל הראש המבהירה את מוצאם. ראיתי את זה בפניהם המהוססות כשהם ענו לשאלה. ראיתי את זה באיך שהם מתנהגים בעדינות במחסום.

האם יש לאמירה זו השלכה על שאלת נצחיותה ואלוקיותה של התורה? לא יודע. אולי כן. ברם דעה המסבירה את העלמת עמלק במהלך ההיסטוריה כמעשה מכוון היא דעה שאולי פוגמת בנצחיות התורה, אך גם מאמינה באקטיביזם ההיסטורי של הא-ל. ואני מעדיף א-ל קשוב ומוסרי מאשר א-ל צודק ונצחי.