אם לא עכשיו אז

גם השבת זכיתי למנת הסלידה השבועית מאלו הקרויים בפי חלק מהדור "גדולי הדור". הפעם העצבים באו מקריאת מאמר של הרב דב ליאור בדבר "אחרי רבים להטות". הרב ליאור, רבה של קריית ארבע ואחד מנושאי התואר "גדול הדור", כתב כי העקרון הזה לא תקף כאשר המצב הוא "אחרי רבים לרעות", כלומר אין להקשיב לרוב כאשר הרוב הולך נגד דעת התורה. תכניסו את העניין לקונטקסט הפוליטי והחברתי, תוסיפו את העובדה שהרב ליאור מכנה את הערבים "שקצים" בכל הזדמנות, ותעשו את המתמטיקה הפשוטה. כרוניקה של ניתוק.

לפני מספר שנים, כשהייתי בישיבה, כתבתי כבר על המוסד הארכאי הזה, של "גדולי הדור". על הכותרת השאובה מן העולם החרדי, בו ישנה קהילה המונהגת כמעט באופן מוחלט ע"י הנהגה מאוחדת תחת שרביטו של פוסק גדול בתורה, ועל תלישותה בהקשר של הציבור הדתי לאומי.

הציבור הדתי לאומי הוא ציבור חושב. גם את זה כתבתי באחד הקטעים הקודמים בבלוג. אנחנו לא צריכים מישהו שיחשוב בשבילנו. נשמח להתייעץ, אבל בעניינים שאינם הלכתיים (ויש שיגידו, גם באלו ההלכתיים) אנחנו יכולים להכריע על דעת עצמנו.

ועם זאת, לעיתים קרובות אני חש כי אני, ואנחנו, זקוקים למנהיגות. מנהיגות שאיננה מתיימרת לחשוב בשבילנו ולהשאיר אותנו מטומטמים, אלא מנהיגות שמאפשרת לנו לחשוב, שמסוגלת להכיל את השוני בתוך הציבור ולא לחתור לאחידות דעות מטשטשת. וכך, ולמרות שלכאורה עטיתי עלי מגן, אני כל פעם מתעצבן מחדש. הפעם זה היה הרב ליאור, שבת הבאה זה יהיה בטח "גדול דור" אחר. אני רואה כ"כ הרבה ניתוק, הקצנה דתית, שחצנות ועוורון בדבריהם של רבנים, ומחפש נואשות קול של מנהיגות הגיונית. ושני קולות כאלו מצאתי לאחרונה.

הקול הראשון הוא קולו של ארגון הרבנים "צהר". יש להם עלון שבת שפוי לחלוטין: מאמרים שלא מתעסקים ב"זכותנו על הארץ", פסקי הלכה שאינם מחמירים בשביל הכיף, ואפילו – לא ייאמן! - מגוון דעות.

אבל דווקא על הקול השני אני רוצה להאריך מעט.

ביום חמישי בערב נסענו, אבי ואני, לשיעור של הרב מוטי אלון במגדל. השיעור היה מאלף, אבל זו לא בשורה. הגאוניות, המקוריות והכריזמה של הרב אלון הם לא דבר חדש. הבשורה היתה בכל מה שמסביב. הרב אלון מתגורר במגדל, ישוב חילוני. בעקבותיו מגיעים למושבה משפחות דתיות, מה שיהפוך את מגדל לישוב מעורב. הרב אלון התנגד לקייטנה נפרדת לילדי הותיקים והחדשים. הוא מתנגד ללימודים בכולל, ולכן מלמד רק בשעות הערב – לקהל הרחב והעובד.

שבתי לביתי מהשיעור וליבי נפעם. והיאך הגיע לפה? איך זכינו, אנשי הגליל, שצדיק ירושלמי זה יטה אוהלו על שפת הכנרת?

ושמעתי ששאלוהו. וענה להם שכּל יצירות התורה מחוץ לירושלים חוברו, ועיקרן בגליל: המשנה בציפורי, השולחן-ערוך וחכמת הנסתר בצפת.

ואמרתי בלבי כי הנה יש לנו על מי לסמוך מלבד על אבינו שבשמים. שצדיק כמותו יגזור והקב"ה יקיים, והגליל ישוב לתפארתו, עם ישראל לשורשיו ואיש אל אחיו הרחוק ממנו.