אם לא עכשיו אז

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" (שמות י' פס' א')

כשקראתי הפסוק בשבת לא עניינה אותי השאלה הגדולה בדבר הבחירה החופשית של פרעה, אלא שאלה "קטנה" יותר, על המילה "הכבדתי". לפי הפירוש המקובל, כשהקב"ה מכביד את לב פרעה הוא מקשה אותו, משמע הופך אותו לתקיף בדעתו. אך למה המקרא לא משתמש במילה "הקשיתי" או "חיזקתי"? אלו שתי מילים הקרובות במשמעותן להתעקשות על עמדה מסוימת, והיו יכולות יותר להתאים אם כל מה שהתורה רצתה לומר על פרעה היה שהוא עמד בדעתו שלא לשחרר את בני ישראל.

בכדי להבין את משמעות המילה, נעזרתי באונקלוס. ואונקלוס מפרש "הכבדתי" במילה "יקרית". לומר שליבו של פרעה לא התקשה, אלא נתייקר. פירוש אונקלוס שופך אור על התהליך הפנימי של פרעה. פרעה לא נעשה עקשן סתם כך, אלא כתוצאה מתהליך עמוק יותר. הוא הפך ליקר יותר בעיני עצמו. ברור כי אונקלוס מפרש כך משום שמבחינה לשונית הוא רואה את המילה כבוד בתוך המילה הכבדתי. הקב"ה גורם לפרעה להרגיש יותר מכובד, ועל-כן פרעה מסרב לעשות משהו למטה מכבודו, אע"פ שהדבר הזה יהווה הצלה לא רק לעצמו, אלא לכל העם המצרי.

אך הצמדת הכבדות לכבוד עוררה בעיה ממקום אחר. השורש כ.ב.ד. מופיע כאשר משה נפגש עם אלוהים בסנה הבוער. שם מנסה אלוהים לשכנע את משה בדבר שליחותו, ומשה מנסה להתחמק בתואנות שונות. בתחילה הוא רוצה לדעת מטעמו של מי הוא בא. לאחר מכן הוא טוען שלא יאמינו לו, ומקבל סימנים. לבסוף הוא כמו נדחק אל הקיר, ושולף סיבה מעט מוזרה להתחמקות מן השליחות:

"ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך כי כבד-פה וכבד לשון אנכי" (ד' י'). משה טוען שהוא כבד פה, כלומר בעל קשיי דיבור. אך מהיכן הגיעה נכות זו? היא איננה מוזכרת בתורה לפני-כן, ומצוינת רק כאשר משה מעלה אותה כתירוץ.

באופן אינסטינקטיבי, עיני שוטטו ימינה לאונקלוס. וגם כאן הוא מתרגם לפי שיטתו - יקיר ממלל. אך מה הקשר בין גמגומו של משה לאותה יוקרה של פרעה, לאותו הכבוד המכביד על לבו של מלך מצרים העוור? לכאורה, משה דוחה את הכבוד ומעדיף להשאר במדבר משום ענוונותו הגדולה. כבדות לשונו של משה אין לה דבר וחצי דבר עם הכבוד!

כדי להבין את עומק העניין, אני נדרש להבין את משמעות הכבוד. ובכן, מהו אותו כבוד? אני מעדיף שלא להתייחס לכבוד בפרשנותו המקובלת, שודאי אינה מתאימה בסיפור משה. כבוד אינו מוכרח להיות מקושר לגאווה ושחצנות.

בספר שמות, פרק ל"ג, משה מבקש מה' בקשה: "ויאמר הראני נא את כבודך". משה מבקש לראות את כבוד ה'. מהו אותו כבוד? משה יודע כי לה' אין דמות, אז הוא מבקש לראות משהו אחר – הוא מבקש לראות מצג של ה', את האופן בו האל רוצה שמשה יתפוס אותו.

כבוד, לפי הבנתי, אינו ביטוי למצג שחצני של המציג, אלא כל מצג שלו. כבודו של אדם הוא הדרך בה הוא רוצה שיראו אותו. אין זה רצון שלילי, כי אם טבעי מאוד. כל אחד רוצה שהסובבים אותו יעריכו אותו ויכבדו אותו.

יתרה מכך – כבודו של האדם הוא בעצם הצורה בה רואה אדם את עצמו, המצג שהוא מציג קודם כל לעצמו. לא רק מהסובבים מבקש האדם שיעריכו אותו, אלא גם מעצמו. הכבוד הוא בראשיתו פנימי, הערכה פנימית של האדם לגבי האדם שהוא. הערכה זו רצוי שתהא חיובית, אך זה לא תמיד כך, ולעיתים כבודו של אדם הוא מצג מסוים, שאינו משקף באמת את יכולותיו ותכונותיו. לעיתים אדם מתקבע על כבוד מסוים, תפיסה מסוימת לגבי עצמו, ואיננו רוצה או מצליח לצאת ממנה. למה אני משתמש בביטוי "לעיתים"? ככה זה בדרך כלל.

אם מסתכלים כך על הכבוד, אפשר למצוא מכנה משותף למשה ולפרעה. לא כבודו ויוקרתו, כמצג חיצוני של גאווה, הם אלו שמנעו ממנו לשלוח את עבדיו. הדבר שמנע ממנו להציל את מצרים הוא הצורה שבה הוא תפס את עצמו – כמלך-אל, שליט ללא עוררין. לא היה לזה דבר עם שחצנות, אלא עם מצג פנימי שפרעה הציג לעצמו מאז שנולד, ככל הנראה בהתאמה עם הסביבה המצרית. כאשר אלוהים מכביד את לבו הוא מחזק אצלו את ההערכה העצמית הזו, שאינה נותנת לפרעה להשתחרר ולשחרר: להשתחרר מכבודו הממיט חורבן עליו ועל ארצו, ולשחרר את עם ישראל.

אותו הכבוד הוא שעומד בפני משה. משה חי חיים קטנים. מאז ברח ממצרים, הוא מפתח לעצמו הערכה עצמית מסוימת מאוד – של רועה, תלוש מעם ומארץ. וכאשר ה' מטיל עליו את השליחות, הוא מנסה להתחמק מפניה בתירוצים שונים, אך הפנימי ביותר מביניהם הוא תירוץ הכבדות. הכבדות הנובעת מאותו כבוד, מאותה תפיסה עצמית של משה, שאיננה עולה בקנה אחד עם הנהגת אומה. הקושי הוא אמיתי ומהותי: משה נצרך להתמודד עם המצג אותו בנה במשך ימיו במדבר. כמו פרעה, הוא חייב להשתחרר מכבודו. או כמו שזה מרגיש לרוב, עם עצמו.

כיצד מתמודדים עם הכבדות של הכבוד, עם אותו מצג הנדמה כי הוא מקובע בנו במסמרות פלדה? כיצד מאפשרים שינוי?

אני מניח שזו שאלה שעולה הרבה אצל יועצים, פסיכולוגים, וסתם אנשים שמודעים לעצמם. התשובה של התורה היא תשובתו של ה' אל משה: "ויאמר ה' אליו: מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש או פקח או עור: הלא אנכי, ה'. ועתה לך" בפירוש שלי: מה הם התכונות האלו המרכיבות את אישיותנו? האם הן חקוקות בסלע? האם הן באמת חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, וממתי "מי שאנחנו" הפך למושג כה מקובע ובלתי משתנה? וממשיך ה': אני הוא היחיד שקבוע, והתכונות הללו – נזילות בידי. "ועתה לך" – לך לשליחותך, השתנה, ואל תכביד על עצמך את הדמות שחשבת שאתה.

הכבוד, התפיסה העצמית, המצג – אינם מחויבי המציאות. והם מכבידים עלינו. כדי להשתחרר מהם צריך קודם כל ללכת. לשנות דברים במעשה כדי שהתכונות ישתנו מבפנים. ואז נוכל להביט פנימה ולראות כיצד ה'אני' שלנו משתנה. נחשף.