אם לא עכשיו אז

למרות, ואולי בלי קשר למה שכתבתי קודם, אני מוצא שיש בי ערגה לעגלה הריקה הזו. מפני שזו עגלה כזו אם מביטים בה במשקפיים הבוחנות ידע – היקף ועיסוק. זה מבט מאוד מסוים. אבל אם מביטים עליה בצורה אחרת, מגלים עגלה אחרת לגמרי, שונה בתכלית, מהעגלה "שלנו".

התכונה הכי בולטת באדם שאינו דתי היא תנועת החיים הבלתי אמצעית. לעיתים קרובות אני מסתכל על החיים הדתיים ורואה בהם חיים מתוּוכים. מצד אחד עומד האדם, רצונותיו, תשוקותיו, יכולותיו. מהצד השני עומדת המציאות, עומד העולם, כמו מחכים לאדם להגשים בם את עצמו. ובאמצע עומדת הדת, מתווכת תמיד. החיים הופכים להיות פונקציה למשהו אחר. פונקציה לעבודת ה' ("אני אוכל כדי שאוּכל לקיים מצוות”. מוכּר?), או פונקציה לחיי עולם הבא. החיים נתפסים כחיץ בין האדם לכל דבר מטאפיזי, ולכן צריך להתמודד איתם כל הזמן: לקדש, לרומם, לתעל, לווסת, לצמצם, לדכּא. הם אובייקט מובחן מהאדם שחי אותם, או שבעצם חושב אותם.

הדבר מתבטא בצורות שונות – בחיוב לברך לפני שנהנים מכל דבר קטן, באיסור על מעשים מסוימים ועל רצונות מסוימים, בבדיקה העצמית הקפדנית לפני ואחרי כל מעשה, בהימנעות מכל דבר שיש בו חשש להיסחפות למחוזות שאותם לא הכרנו מראש. בתודעה המתעצבת בכך שאת הכל יש להרחיק, להגדיר, לתחם. החיים זה לא כאן, ועכשיו, ואני. החיים הם במוזיאון, במעבדה, בהתכתבות.

כשאדם חילוני רואה הופעה, הוא נהנה. הוא רוקד, לפעמים כמו אידיוט, וחווה את החוויה במלוא עוצמתה. כמישהו דתי רואה הופעה הוא בדיון משפטי. האם כשהבחורה הזו שרה זה "קול אישה"? ומה עם המילים הגסות? האם אני יושב קרוב מדי לבחורה לידי? אולי הייתי צריך ללכת לשיעור בפרשת השבוע במרכז בגין? ואיך לעזאזל רוקדים בלי מעגלים?

אין חוויה אמיתית, ישירה ופשוטה של מה שקורה.

מבחינת התועלת שמפיקה הדת – אין ספק שזו יוצאת נשכרת. אבל החיים נובלים, כורעים תחת הגבלות, פרשנות, ניכור.

את זה אפשר אולי ללמוד מהחילונים. את מלאכת החיים בפשטותה. איך לזרום, איך להנות, איך לחוות. איך ליהנות מהמתנה הנפלאה הזו.

ואסיים בברכת "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל ".