אתחיל מסיפור מוכר: כאשר בן-גוריון רצה לשכנע את החרדים בדבר מציאת פתרון לסוגית הדת והמדינה, הוא ביקש לפגוש את ה"חזון-איש", מנהיג הזרם הליטאי וגדול הפוסקים בתקופה. את תוכן פגישתם אין אנו יודעים במדויק, אך את המשל של העגלה הריקה, המפנה את הדרך לפני העגלה המלאה, אנו זוכרים היטב. המשל מובא לעתים בדיון הדתי-לאומי-ליברלי כאחת מתשובות הברורות לשאלה: איך לא להתייחס לציבור החילוני. (התשובות האחרות, אגב, הן: תינוק שנשבה, רשע, וערב-רב).
ואכן, העגלה החילונית אינה ריקה. יש בה מן הספרות והתרבות, מיישוב הארץ וההתנחלות (גם קבוצות השומר הצעיר הנן התנחלויות), מן השמירה על בטחון האזרחים וגם מן העיסוק בהנהגת העם היהודי, מעשה שהוא יהודי בהגדרתו לא פחות מקיום מצוות. אך העגלה הזו דלילה בהרבה מן העגלה הדתית-לאומית-מודרנית. לא מן העגלה החרדית, העמוסה ספרי ש"ס ופוסקים ועגלונה עיוור. אלא דווקא מן העגלה של הציבור הדתי. ואין זה פרץ של שחצנות גרידא, ואנסה להסביר.
כאשר התארגנה קבוצה מהישיבה בעותניאל למפגשי לימוד בהשתתפות דתיים וחילונים, שאל אחד התלמידים: אם נניח בצד את הערך המוסף של הלימוד, שהוא עצם המפגש, ונתמקד בלימוד – כיצד לימוד עם חילונים יכול לקדם אותי? מה הם יודעים שאינני יודע? מה הם מביאים איתם?
נא להישאר ישובים. זה אולי מעצבן, אבל השאלה טומנת בחובה הרבה אמת. ראשית יש לבחון זאת בשאלת הידע. ברובד של הידע, או האפשרות לחשיפה לידע, מה יתרון החילוני על הדתי המודרני? כלום. אנו קוראים אותם ספרים, רואים אותם סרטים, ובאופן כללי יונקים מאותה תרבות. ואם איננו עושים את זה בפועל, היכולת קיימת בפוטנציה. "מאגר הידע החילוני" פתוח בפני כל, והכל לוקחים ממנו.
לעומת זאת, כאשר מדברים על מאגר הידע היהודי, המשוואה שונה. הרצון, היכולת והעיסוק בפועל – כל אלו גדולים בהרבה אצל האדם הדתי. על העדר הרצון יעיד סדר העדיפויות של מערכת החינוך הממלכתית, המבכר כמעט כל נושא על פני תנ"ך ויהדות. היכולת פחותה משום שהיא פרי עבודה ואימון, וזה לא דבר שנרכש בשנה במכינה חילונית. ולעניין העיסוק בפועל - הציבור החילוני כמעט ואיננו מתעסק בטקסטים יהודיים, ובמקומות בהם יש התעסקות המינון הוא קטן, אפילו מיקרוסקופי, בהשוואה לכל ישיבה תיכונית מצויה.
שנית, יש לבחון את השאלה ברובד המעשה. כאשר בן-גוריון ישב עם החזון-איש, הוא טען כנגדו שהציבור החילוני מלא בדברים אחרים – יישוב הארץ, שמירה על החיים, ואני מוסיף – הנהגת המדינה היהודית. אך גם כאן האדם הדתי עומד כתף אל כתף עם החילוני – כולנו משרתים בצבא, כולנו מיישבים את הארץ, כולנו מנסים להשפיע על המדינה הזו לטובת הכלל. בתחומים אלו אין בניו ובנותיו של הציבור הדתי נופלים מחבריהם מהציבור החילוני, ויש שיטענו (ויש לכך סימוכין במציאות) שהם עולים עליהם.
או בהתנסחות חופשית – אז ניפגש ונלמד. מה הם ילמדו אותי? קאנט? מכיר. אקזיסטנציאליזם? קראתי. את השירים של בוב דילן אני שורק גם בלי העזרה שלהם, ויהודה עמיחי יושב אצלי על המדף בין אלתרמן לרחל. הייתי בצבא (פלס"ר, אלא מה?) , אני גר בישוב צעיר (בתוך הקו הירוק, כמובן), אני מלא בתודעת שליחות והולך ללמוד מנהל ציבורי.
אמנם אין הציבור החילוני עגלה ריקה, אך העגלה הזו טעונה במשא מועט, ומעטים הם הנוהגים בה. ובהיות משא זה נוסף ממילא למטען של העגלה המלאה עד להתפקע, האם לא צדק החזון איש בשיחתו עם בן-גוריון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
