אם לא עכשיו אז

אחת התכונות המאפיינות את החברה הישראלית באופן מובהק, היא המשיכה לכרות ענפים עליהם אנו יושבים. משום מה ההיסטוריה לימדה אותנו שהעץ לא ייגמר, כי תמיד ענף אחר יצוץ מלמטה. אם הוא יצמח מתחתנו – ניצלנו. אם הוא יצמח במקום אחר, יהודי אחר כבר ישב עליו ויעשה את העבודה.

לכן ההחלטה מלפני חודשיים המשאירה את ההגמוניה החרדית בבתי הדין הרבניים העציבה, אך לא הפתיעה אותי. אמנם בשר המשפטים הנוכחי תולים תקוות כי ינער את המערכות המשפטיות - האזרחית והרבנית, כל אחת מקיבעונה המגזרי, אך קשה לתבוע ממנו את מה שאף אחד לא עושה במשך כל כך הרבה שנים.

למתבונן מבחוץ, ברור כי ההגמוניה החרדית במוסדות הדת במדינה היא עניין מעניין ומוזר. היינו מצפים שהתנועה האורתודכסית החרדית, אשר חרטה על דגלה לפני מאה וחצי שהיא מעדיפה "יהדות" על "יהודים", תתעסק ביהדות של אנשי שלומה בלבד, ולא תשלח ידה אל מוסדות הנחשבים לאומיים. אך הציבור החרדי אינו מוותר על מוסדות אלו, ואינו מתיימר להתעסק בענייניו לבד, כי אם בענייני כולם. במקום שיזנחו את החילונים והציונים, החרדים רואים צורך לקחת בעלות על היהדות שלהם ושל המדינה. זה אינו דבר ברור מאליו, שכן הסלידה הגמורה מן הציבור החילוני עדיין עומדת בעינה. דומה כי פער זה, בין הסלידה לבין הרצון להכתיב את אורחות החיים במדינה, מטושטש לגמרי במסווה של שמירה על היהדות. וכך המונופול על היהדות אינו רק פנים-מגזרי, אלא מוּחל על החברה כולה.

טבעה של סתירה הזו להקפיץ כל אדם בר דעת שאינו רוצה שאנשים שאינם מרגישים שותפים לדרכו יתערבו לו בחיים הפרטיים. ואכן, שכיחים הקולות הקוראים לתיקון חוקים של כפייה דתית. אך קולות אלו עולים רק במישור החוקתי. בשני מוסדות אחרים שהשפעתם על חיי הפרט גדולה – הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים, הקולות אינם נשמעים. במקום לנסות לתקן את המוסדות הללו, חברי השמאל החילוני תומכים תדיר במועמדים החרדים, אשר ידוע כי אינם מתכוונים לזוז מעמדתם הנוקשה סנטימטר אחד. זה מה שהיה בעת בחירת הרב הראשי הנוכחי, וזה גם מה שהיה בועדה למינוי דיינים.

אין הסיבה לכך קשורה באימפוטנציה של הממשלות בישראל הסקטוריאלית, התלויה בגחמות של מפלגות קטנות. המצע של המפלגות החילוניות מציע שינוי לפני כל עת בחירות, ובכנסת עולות הצעות רבות מסוג זה, כך שקיימת הנחה כי שינוי במעמד הדת במדינה הוא ריאלי. אז מדוע העסק נתקע ברבנות הראשית? מדוע נבחרים 12 דיינים חרדים מתוך 15? מה האינטרס לציבור החילוני, ומי מרוויח מזה?

האמת היא, שלרוב המכריע של הציבור החילוני ההגמוניה החרדית במוסדות הדת היא אסון. אותו רוב, המבקש להינשא על-פי ההלכה, להתגרש בצורה נורמלית, ולחיות את חייו ביחסים טובים עם הממסד הרבני, סובל רבות מהשמרנות החרדית.

לציבור זה ישנה אלטרנטיבה. בציבור הדתי-לאומי ישנן תנועות הרוצות לתת מענה לסלידה הזו. והמענה אינו טיסה לקפריסין, כי אם מתינות בפסיקה שתביא להקלת המפגש עם מוסדות הדת. תנועות אלו עושות זאת מתוך תחושת שותפות ומתוך הבנה שרבים רוצים קשר למסורת היהודית, ובשנים האחרונות הן המיינסטרים בציבור הדתי-לאומי. כאשר מדברים על דיינים מהציבור הדתי-לאומי, מדברים על דיינים בעלי דעות יותר ליברליות, שנוכחותם בבתי הדין תקל על מסורבות הגט הרבות. זהו אינטרס משותף לכולם. אך טבעי שכל מי שרוצה זיקה ליהדות במדינת ישראל יתמוך בכניסתם של גורמים יותר ליברלים למוסדות מעלי-אבק אלו.

אלא שמנהיגי הציבור החילוני שמאלי אינם מבינים את זה, ורואים בדת נגע: מחלה שיש להירפא ממנה. הם אינם רוצים שום שיג ושיח עם ההלכה, כי אם ביטול, הפרדה, הרחקה וניכור. לכן אין שום קידום של אמנה חברתית המשרטטת קווים לדמותה של מדינה בעלת צביון יהודי חדש. לכן כל השיח הדתי-חילוני בנושאים יהודיים מתבצע על דוכן הכנסת. ולכן הבחירה בחרדים להנהגת מוסדות הדת היא אופטימלית, שהרי ע"י כך הדת מצטיירת כארכאית ומגבילה, ומתרחקת מליבו של הבוחר החילוני. אותו בוחר שמתפתה אח"כ לפטפוטים הפופוליסטיים בדבר תיקונים אזרחיים ערב בחירות.

ולפי זה נכרתה ברית חרדים-שמאל, כאשר אלו רוצים יהדות ללא יהודים, ואלו יהודים ללא יהדות. ההקצנה ההדדית מנצחת. וכולם מפסידים.

היהדות מפסידה, כי משחירים פניה.

ואנו כפרטים מפסידים, מפני שאותו רוב גדול שבין שני הקצוות, המחפש את האלטרנטיבה המודרת, הוא אנחנו – בקידושין, בגירושין, בשבת ובעוד תחומים רבים אחרים.

זה דבר אחד לכרות את הענף עליו אתה יושב. זה דבר אחר לגמרי להוריד את כל העץ.