אם לא עכשיו אז

מעט אחרי כולם ורק לאחר שסיימתי את "אם יש גן עדן" הלכתי לראות את "בופור". לכן ההשוואה של הסרט לספר כמעט בלתי נמנעת, פשוט משום שהספר יושב עדיין חזק בראש. יכול להיות שישנו אי-צדק קטן בהשוואה שאעשה בין יצירתו של רון לשם למקבילתה הקולנועית. אך כאשר קו העלילה של הסרט מתיימר להתחקות אחרי קו העלילה הספרותי, והוצאות הספרים מוציאות מהדורה חדשה של הספר שעטיפתו החדשה היא כרזת הסרט בופור, אי אפשר לומר שאני התחלתי.

הספר עוסק ביציאה מלבנון מנקודת מבטו של לירז ליברטי, מפקד צוות לוחמים בבופור. לירז אוהב את הבופור גם בשל ההילה שיש לו, אך גם בשל טיעונים רציונליים לאומיים של בטחון ותפיסת הגנה. סוגית היציאה מלבנון ומורכבותה נידון בשיח הפנימי של תחושותיו ומחשבותיו. לא פעם הוא מסביר לחייליו את ההגיון בהישארות ברצועת הבטחון, ומבקר את ארגוני הנסיגה. גם בסוף, כאשר הוא חוזה בהתפוצצות המוצב, הוא קרוע בין הרצון לעזוב לבין איזו הבנה שיום אחד נחזור לשם (חזון שהתממש בקיץ האחרון).

רון לשם אינו אמון על מחנה הימין. אך כשכתב את הספר רצה להביא את האמת, מהשטח, כפי שהיא וללא מגמתיות, קלישאות וחנופה. לכן הקריאה ב"אם יש גן עדן", מספקת מלבד סיפור טוב ומרגש גם דיון מסוים בסוגית הנסיגה. הצוות, לירז, הדרגים הגבוהים והבית מספקים כל אחד תבלין לקדירת לבנון 2000.

את הסוגיה הזו מרדד סידר לתעמולה של צדקת הנסיגה. סידר בונה את הסרט באופן שטחי. ישנו מבנה לסיפור, רצף התפתחויות ליניארי שמוביל את הצופה למסקנה אותה סידר מבקש להעביר.

הדמויות, בניגוד לדמויותיו של לשם, הן חסרות עומק. סידר מביא כל אחד מהם כדי שיתרום משהו לסיפור של לירז. הוא לא מצליח, ונדמה שהוא אפילו לא מנסה, להראות מורכבות אצל הדמויות. הם יותר סטיגמות מאשר אנשים.

הדמות היחידה שעוברת תהליך מסוים הוא לירז, אך תהליך זה צפוי מראש. המפקד המתלבט שדמותו נבנתה לעומק בספר, הופך ללוחם אחוז אהבה יוקדת לקטלניות של המוצב המסוכן, קצין מתנשא שאינו קשוב לקשיים של חייליו. הוא עקשן, ואינו מרפה מהאחיזה בבופור ותפיסת ההגנה הקלאסית של התקפיות רבת-סיכון. הוא היחיד במוצב שעדיין לא הואר באור ההבנה הנשגבה שצריך לצאת משם. והעלילה מושכת אותו להשתנות, ונהרגים חיילים כדי שהסבל יכריע אותו. נחשו מה – הוא מכריע אותו. ורק ביום הנסיגה הוא מבין את טעותו.

באופן פרדוכסלי משהו, אך מכוון לגמרי, לירז הוא הרע בהצגה של סידר. הוא האגו הישראלי בהתגלמותו, אם כל חטאת, המבכר את הלמות הקרב על השלום בר ההשגה. העקשנות הישראלית כל-כך של לירז היא הסיבה לכך שבנינו עוד מתים שם בצפון, בזמן שכל סיבה הגיונית מורה על האמת שבנסיגה. ניפוץ דמות הלוחם הישן נעשה עובדה מוגמרת כאשר מוכח כי גבורתו אינה אמיתית, שהנה כשחברו מתבוסס בדמו הוא קופא ולא יוצא אליו להצילו.

את העמדה הנגדית ללירז מבטאות כל הדמויות האחרות שמתבטאות על הימצאות צה"ל בלבנון. והן כולן צודקות, ע"י כך שהן מדברות בשפה שאנחנו, הצופים, מבינים. קוריס החובש מבטא את אי ההשלמה עם הכאב והשכול ה"מיותר". הוא החייל הבוכה, גיבור ישראל המודרנית המקדשת את חיי החיילים גם על חשבון בטחון תושביה. המח"ט, שלא השתתף בכיבוש הבופור, מבטא את ההשקפה הריאלית הנבנית מתוך הנסיון המר. הוא האלוף במילואים המכה על חטאי העבר המגלומניים. ואביו של זיו פארן, המופיע על מרקע הטלוויזיה בתור שליח המאיר את עיני הקצין ההדיוט, פשוט מבטא את הגישה העכשווית הישראלית למאבק הקיום שלנו בארץ. גישה אגוצנטריות וניהליסטית, המתנגדת מהבטן לכל הסתכנות למען משהו מעבר לרשותו של הפרט. האב השכול בחברה הישראלית הוא אוטוריתה של אמת, ולכן רק הוא אומר את הדברים הנוראיים לטעמי בפשטות כאילו היו אמת בסיסית ומקובלת. ממסכו המבהיק, בלב הארץ הנורמלית, הוא מסתכל על העיניים של לירז ואז נופל האסימון.

בדרך לא מתוחכמת של קולנוע ממוצע מצליח סידר להטביע את האג'נדה הפוליטית שלו בסרט. הוא אינו מניח לצופה לגבש דעה על הסוגיה, אלא מאביס אותו בסיסמאות רדודות ומראות זוועה שהכל חותר למסקנה מתבקשת אחת. בכך הוא לא רק חוטא לספר עליו הוא מתבסס, אלא גם לאמת.

ובכלל לא אכנס לזה שלא אומרים "חזור שנית" אלא "אמור שנית", אבל על אי-הדיוקים הצבאיים בסרט אפשר לכתוב ספר (ולעשות עליו סרט).