הייתי אתמול בהפגנה בירושלים. הייתי אולי הדתי-אורתודוכס-ימני-סטרייט היחיד שם.
אבל היו שם הרבה אחרים: אריסטוקרטים של רחביה, בני-נוער מהתנועה המסורתית, הומוסקסואלים דתיים, צעירים מגניבים של נחלאות, בנות רפורמיות עם כיפה וללא סקס-אפיל, קומץ חברי מרצ (אבל זה מה שיש), נציגים מאגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, חברי מפלגת אור (מה זה??), והרבה חילונים סתם, שבאו כדי להראות שהם לא אוהבים פחים שרופים.
אני חייב להודות שזה מה שעשיתי. פשוט הסתכלתי על האנשים. האמת היא שלא היו דברים אחרים לעשות, בגלל שזאת היתה הפגנה משעממת. לא היו אטרקציות. החבר'ה האלו מביאים את כל הפלייליסט של גלגל"צ לכיכר רבין על כל חצי יוזמת שלום, וכשהם נאבקים על עיר הבירה שלהם - גורנישט. נאלצנו להסתפק בניצן הורוביץ מצווח על הבמה ומשלהב את ההמונים בנאום סיסמאות חוצב להבות, שבשל כוחו הדל של המגה-פון שהיה לרשותו, הגיע בדיוק לחמשת המפגינים שעמדו ממש מולו. השילוב של הורוביץ עם מגה-פון יכול לקדם יפה מאוד מאבק של טרנסג'נדרים שהמפעל שלהם נסגר, אבל כדי להציל את העיר מהכפייה הדתית צריך להתאמץ יותר. רמקולים, למשל.
היו שם הרבה סוגים של אנשים, ולא היו לי כמעט חבר'ה. לא ראיתי שם דתיים כמוני. כל חבר שראיתי סווג איכשהו לפלח קטן אחר בתוך הסקאלה הבלתי נגמרת של תת-סקטורים וקבוצות משנה שפקדו את כיכר ציון. כולם שם היו שונים בדעותיהם, בדרך החיים שלהם, בהעדפותיהם המיניות, אבל כולם יצרו יחד פסיפס אנושי מרתק ומוזר. זו היתה אולי האנטי-תזה הגדולה ביותר לעולם החרדי, עולם בו הדקויות מיטשטשות באופן מכוון כדי ליצור גוש גדול ואחיד.
אני לא בטוח אם זה גם מה שהרגישו כל השאר בהפגנה הזו. אני מניח שהרבה באו בשביל החבר'ה, בשביל לראות אנשים כמוהם שחושבים כמוהם ורוצים לנסוע בשבת כמוהם. אבל בשבילי זו היתה ההפגנה הראשונה אליה באתי לא להיות חלק ממשהו, אלא דווקא לשמוח בשונות. הייתי הדתי-אורתודוכס-ימני-סטרייט היחיד שם, וזה מה שהיה הכי כיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
