אם לא עכשיו אז

חוויה ראשונה:

חתונה של חבר. לוקחים לחופה, רוקדים בשורות. מלווים את הזוג לחדר ייחוד, רוקדים בשורות. קופצים בקצב אחיד. אוכלים מנה ראשונה, ואז מוציאים אותם מהחדר, ורוקדים במעגלים.

הכל מתוכנן מראש, כאילו באנו עם תוכניה מפורטת. מתי רוקדים, איך רוקדים.

חוויה שנייה:

הופעה של ברי סחרוף בחוצות היוצר. הקהל נדחס לרחבה הקטנה שבין המושבים והבמה. ברי נותן בראש. הקהל זז ביחד, אבל בעצם כל אחד לבד. לידי עומדת בחורה ועושה תנועות מוזרות, בליל תנועות המשלב ניקוי חלונות עם משׂחה פרפר. אני עומד כמעט ללא תנודה ושר עם ברי.

היא נראית לי מגוחכת. אני מגניב.

אבל היא משוחררת, ואני? אני יודע לרקוד במעגלים.

לדת היהודית יש כמה "התמחויות". לדוגמא, היא טובה במציאת ביטויים מעשיים לרעיונות רוחניים. עוד התמחות היא ההצלחה לשמור על קווי המתאר משינויים רדיקליים (באופן יחסי). ההתמחות שאני רוצה להרחיב עליה מעט, היא היכולת לרדת לכל פרט בחיים.

בעבר שמחתי ביכולת הזו. הרי דת שנוגעת בכל פרטי החיים היא דת שמחוברת לחיים ולא מנותקת מהם. סגירת הוואקום של התחום האפור, שבין המצווה לעבירה, היתה נראית לי הכרחית בכדי ליצור חיים של קדושה, שמכוונים בכל רגע ע"י ההלכה.

ברם, התרגום המעשי של האמירה הזו הוא שחיינו מלאים בטקסים הדורשים מיומנות שמתבטאת בעיקר בידיעת סדר הפעולות המתבקש. יצא לי להפנים את זה רק כאשר ישבתי בבית הכנסת עם מתגיירים. פתאום התפילה המוכרת והאוטומאטית נראתה לי כמו שהיא נראית ודאי לכל מסתכל מן החוץ: טקס מסובך ומורכב בעל כללים סודיים ומפורטים. עומדים, יושבים, אחורה, קדימה, השתחוות. יצאתי בתחושה עגומה. ביהכנ"ס שלנו, המוכר והחביב, נראה למבקר שאינו דתי כמו עולם סגור שרק חבריו מבינים את כלליו.

בית הכנסת הוא רק דוגמא, שכן הדת מכניסה סדר בהכל. מסדר הפעולות בבוקר ועד לברכות שיש לומר בלילה. ויש בזה הרבה טוב, בסדר הזה.

הוא בונה הירארכיה משפחתית. הוא דורש מהאדם להתכוונן למטרתו בכל יום. הוא נותן מנוחה כפויה לאדם, וכך מציל אותו מההתמכרות לעבודה ולשחיקת היום-יום. אבל הכי טוב - שכמעט בכל מצב, האדם הדתי יודע כיצד להתנהג. מהחתונה ועד לניחום אבלים, הוא נכנס לאירוע ויודע מה הוא אמור לעשות. אין חוסר נעימות. אין פאדיחות.

אך לסדר הזה יש מחיר, ואת המחיר הזה הרגשתי בהופעה. הסדר הזה גם מקבע, סוגר, ואינו מאפשר פתיחות. הבחורה שרקדה לידי היתה פתוחה ומשוחררת. תנועותיה אמנם הזכירו לי את הביקור באי הפינגווינים באוסטרליה, אך הן שידרו אמת וכנות. היא רצתה לרקוד, ולא היה אכפת לה מכך שהסביבה רואה בה מפגע תרבותי.

ואנחנו? לפעמים אני מרגיש שאנחנו כלואים בתוך מערכת חוקים. חשוב לי להדגיש: אינני מתייחס להלכה, האם היא מעלה אותנו/משחררת את הנפש שלנו/מתעלת את הגוף שלנו וכן הלאה. אני מדבר על המחשבה, על הרצון האובססיבי לשייך הכל, להגדיר הכל, לתחם הכל. כך רוקדים וכך לא, על זה מדברים ועל זה לא, זוהי התנהגות מותרת וזו לא, ואם כבר - אז בצורה כזו ושנזכור שזה בדיעבד.

זה מסודר, אבל רחוק כל-כך מאמיתי. התנהגות בצורה מסוימת מפני שזו הנורמה החברתית, מבטאת את נצחון החיצוניות. האינדיבידואליזם הארור הזה, שכולם כל-כך שונאים, נותן מקום לפנימיות אמיתית, פשוטה, ובעיקר - לא מסודרת.

הסדר הזה הוא טוב כאשר הוא נצרך, אך הוא אינו נצרך כל הזמן. וכשהוא לא נצרך, לעזאזל איתו.

ואולי, ברוח הימים, זהו המקום של חודש אדר. בשנה העברית, שמתחילה בחג הפסח שכולו סדר, ניסים גלויים, העברת המסורת מאב לבנו ומצוות דתיות קלאסיות של ביעור חמץ, לחודש אדר מקום ייחודי. ולא מקרה הוא שחודש אדר חותם את השנה העברית. השנה העברית הרוויה בטקסים מסתיימת ב"נהפוך הוא" גדול, מפני שאחרי כל הסדר הזה, יש גם מקום לקצת אי-סדר. זו לא אנרכיה, וזו לא פרובוקציה. זו נורמאליות.

חוויה שלישית: חתונה של זוג חברים. יום שישי בצהריים. מעט מוזמנים (יחסית). היא - בחורה מבית דתי, דתייה לרוחה. הוא - בחור חילוני שחי על המתח שבין קבלות שבת, תפילין, והאידיאולוגיה של "הנוער העובד והלומד". החופה - כהלכה. לאחר שהיא נסתיימה, ענדה לו טבעת. הטקס נחתם בשיר עברי. אח"כ היו ריקודים מכל הסוגים. קייטרינג חלבי.

הנה. יש מקום לאי-סדר.