אם לא עכשיו אז

הקטע הבא פורסם ב-NRG יהדות, אבל לטעמי, עומד בפני עצמו.

הלכנו לישיבה, סגרנו 21, הקשבנו לרב באדיקות, נמנענו מהפלירט. עד כאן אני מסכים איתך. אלא שאת ראית בנו בני תורה שנתגלו. ואנחנו ראינו בעצמנו בני אדם שנתכסו.

כבר בשנה א' אמר לנו ראש הישיבה שהישיבה איננה מקום נורמאלי. מבחוץ, זה אולי נראה שזה המקום האידיאלי. מעין אוניברסיטה לעבודת המידות, בניית אמונה ותלמוד בבלי. בעיני בחורות שכל רצונן מסתכם בצדיק ירא שמים, הבייני"שים הם הפתרון האולטימטיבי. אבל רק מבחוץ. לחלקנו הלא מבוטל שלמד בישיבות הפותחות עיניים ולא אלו המסמאות אותן, השהות בישיבה היתה תקופת זמן מורכבת ולא פשוטה בכלל.

הישיבה נתנה אפשרות לגלות עולם חדש, עולם של מחשבה והלכה, תלמוד ואמונה. סלחו לי על הרומנטיקה, אבל אלו היו ימים בהם בבוקר ניסינו לפצח סוגיות עיוניות בגמרא, ובערב דנו בענייני אמונה עד לשעות הקטנות של הלילה. התקופה בישיבה היא אבן דרך, לבנה משמעותית בבניין האישי של כל אחד שבא בשעריה, ואין להמעיט בחשיבות התקופה שם. אך עם כל זאת, בצד ההתעמקות והלימוד - התרחש מאבק עצמי ממושך.

כאן עלי לעצור ולהסביר: לא לכולנו ההלכה היא מקור מים חיים המפכּה ממעמקי נפשנו טהורה והיותר עליונה. לחלקנו - אם לא לרובנו, אם לא לכולנו - ישנם ספקות. יש כאלו שלא מבינים את ההסתר האלוקי, ישנם כאלו שמתמרדים כנגד הדקדוק ההלכתי, וישנם שפשוט תופסים דברים קצת אחרת. בשבילנו, הישיבה היתה גם מקום של מתח, מקום של מלחמה, ולעיתים - מקום של שקר פנימי. רצינו להיות כמו כולם, או לפחות כמו איך שכולם היו מתנהגים. לרקוד ולשמוח, ללמוד ולהתלהב, לדבר גבוהה גבוהה ולהצליח ע"י כך לטשטש את הקושי.

בפרספקטיבה של כמה שנים אני אומר - טוב שלא הצלחנו. טוב שבררנו את מה שקיבלנו שם, ששמרנו על עצמנו, שלא ביטלנו את האופי האמיתי שלנו לחלוטין. טוב שיש חיים אחרי הישיבה, טוב שיש הודו ונחלאות וצבא ואוניברסיטה. טוב שהתגלגלנו למקומות אחרים כדי למצוא את המקום שלנו.

את אומרת - ילדותיות, ואני - בגרות. את אומרת - התרחקות מהמקור, ואני אומר - חזרה. את אומרת - הידרדרות, ואני - שינוי.

ועוד את אומרת - הרבה חבר'ה מתפשרים ומתפשרות, ואני מסיים - צאי לנו מהווריד.