החיים זורמים להם בקצב קבוע. לפעמים הם עוברים לידי יותר קרוב, ולפעמים אני צופה בהם עדיין מהצד, מנסה ברוב תמימותי לקלוט את העולם המוזר שנמצא שם סביבי.
המציאות דורשת סוג של ניתוק ריגשי, תמידי, שאם לא היה קיים - והוא קיים מעצמו, לא דורש ממני מאמץ מסוים אלא טבעי - לא הייתי מצליחה להתמודד עם היום יום.
יש רגעים, דקות, ימים שלניתוק הרגשי הזה נגמר המצבר. זה תמיד קורה בעיתויים "מוצלחים" כשאין לו כוח עוד והוא עוזב אותי חסרת הגנה ומלאת שאלות. הכיסוי הורוד שעל העיניים, שחצי-מסתיר-חצי-מייפה את האמת, נופל, ואני כמו מתעוררת, ניצבת אל מול העובדות כמו שהן בלי שום כלים להתמודד או להתעודד. במצב כזה אני יודעת שאין דבר בעולם שישפר את הרגשתי, ואפילו מה שאתמול נראה טוב, נראה היום רע מאוד ומתסכל. ומה שאתמול היה תקווה, הופך היום לפחד ודאגה.
כך העברתי את היום, כשמחשבות טורדניות מתרוצצות בראש ומונעות ממני להתרכז, והן רק הולכות ומתרבות כשאני ממשיכה לראות עוד ועוד דברים שבדרך כלל העיניים שלי מביטות הלאה מהם. ואני מנסה לחייך, מנסה להסיח את דעתי, אבל ללא הצלחה. כל מחשבה אופטימית או חיובית וכל ניסיון להסתכל על חצי הכוס המלאה בורחים מהר.
שכחתי איך להתמודד.
או שאף פעם לא ידעתי?
איך מתמודדים עם כל כך הרבה חולי שמקיף אותך? טעויות של החיים. ילדים שאף פעם לא יהיו כמו כולם, שנולדו לעולם הזה בלי היכולת הבסיסית לחשוב, לרצות, לקוות ולהשיג. ילדים שהם נטל על חיי האחרים, והחיים שלהם עצמם הם חסרי כל תכלית, ריקים מתוכן וחוזרים על עצמם יום אחרי יום. חשבתי שהתרגלתי, שזה כבר לא יכאב לי, והנה זה שוב מתפוצץ ובוער לי בנשמה. אני זוכרת איך רק אתמול הייתי אדישה, השלמתי עם המציאות כמו שהיא - שככה זה, וזה מה יש, ובוא נוציא מזה את הכי טוב שאפשר.. המטרה: לעבור את היום, בשלום ואולי קצת עם חיוך, כמו כל יום שהיה לפני וכל יום שעתיד לבוא. והנה היום, מה שאתמול הצחיק אותי, מה שאתמול היה נחמד, חוזר להיות כואב ומצער. אני מדמיינת אותם נורמלים, כמו שהם היו "אמורים" להיות אם היו מתפתחים כמו שלרוב בני האדם יש את המזל והברכה להתפתח (מה שבדרך כלל אנחנו בכלל לא מעריכים).
והנה עולות באות כל טרדות החיים - גדולות וקטנות - להוסיף שמן למדורה. הכל מתערבב ויוצר תחושה של טביעה. אין אדם בעולם שיכול להתמודד עם הכל בבת אחת.
המחר נראה פתאום כל כך רחוק ובלתי אפשרי.
איך אני אקום מחר בבוקר?
איך אני אגיע לעבודה?
איך אני אעבור את היום?
איך אני דואגת שלא יחסר כלום בבית, למרות שאין כל כך כסף ואין כוח רצון וזמן כבר לעשות את הרשימות המעיקות האלה, ולעמוד שעה בתור לקופה, ואחר כך לסחוב הכל הביתה?
איך אני ממשיכה להיות שם בשביל האנשים שצריכים אותי, בלי להתפרק, בלי להתחיל להזדקק להם במקום?
איך אני פוגשת אותו שוב ונמנעת מלשמוע דברים שרק יטרידו את מנוחתי יותר.. איך אני מתקרבת בלי להתקרב יותר מידי, איך אני מתרגשת בלי להתחיל להרגיש, איך אני מחבבת ולא מתאהבת?
והכי חשוב מעל הכל - איך אני עושה את כל אלה ועוד מיליון דברים בלי לשנוא את עצמי בסוף היום?
כמה פחדים, ובכל זאת אני יודעת כבר מניסיון שגם היום הכי קשה עובר - כמו שאמרתי בהתחלה : הזמן עובר בקצב קבוע. הוא לא נעצר, לא ממהר ולא מאחר.
אני רוצה שזה יעבור כבר, ואני אוכל לחזור ולהבליג, לחזור ולהתעלם מהרע ולראות בעיקר את הטוב, לחזור להיות אסירת תודה על כל הטוב שיש לי בחיים (יש לי ואני לא מצליחה אפילו להזכר בו כרגע אבל אני יודעת שיש לי!)
אני מקווה שיש עוד צדדים טובים, ושאני לא לבד כמו שאני מרגישה כרגע, ושהכל יהיה טוב כמו שבדרך כלל אני מאמינה אבל עכשיו קצת קשה לי להאמין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
