ההחלטות הכי נכונות בחיים הן אלה, שיוצאות מהבטן. שאני לא צריכה לחשוב הרבה, שאני לא רוצה לחשוב. אני פשוט יודעת. מעט מאוד פעמים זה קורה. לפעמים זה קורה קצת אחרת, ואני נדחקת לפינה וצריכה לעשות החלטה של רגע, ופתאום היא עולה לי. דברים שלא חשבתי עליהם, או שהיססתי, או שביטלתי בלי סיבה נראית לעין.
ככה למשל הגעתי למקום השירות שלי.
הרבה פעמים הוא הוצע לי, ובכלל בלי לשקול שללתי את זה.
ואז נדחקתי לפינה, שבוע לפני פתיחת שנת הלימודים (ושנת השירות) בוטל המקום שסגרתי. (מזל משמיים)
עכשיו הייתי צריכה למצוא מקום מהר.
שוב הוצע לי המקום הזה, ושוב שללתי אותו כאילו הוא בכלל לא אופציה.
הכיוון היה פקידות בבית חולים. קיבלתי מספר טלפון, התקשרתי לקבוע ראיון. משהו הציק לי בבטן. חשבתי לי שהמראיינת לא נחמדה, וויתרתי על זה. עניין של תחושה.
עכשיו הייתי בפלונטר.
לא היה נראה שיש עוד ברירה.
פתאום נזכרתי שהרכזת הציעה לי כמה פעמים את המקום הזה.
בשניה - השתנתה לי המחשבה.
לא הבנתי את כל הפעמים שדחיתי או התעלמתי ממנו.
ידעתי שאני הולכת לשם.
וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, זה הפך לי את החיים בכל מובן אפשרי.
למדתי את עצמי, הכרתי חברות טובות בפעם הראשונה בחיים, התאהבתי בילדים ונהייתי אדם טוב יותר.
יצא שכל ה"מכשולים" היו בעצם מראי מקום, למקום שבאמת התאים לי.
עכשיו שוב הפכתי את המחשבה..
השירות הלאומי.
מאיפה להתחיל?
הכל התחיל מזה, ששאלנו את המנהלת אם היא רוצה אותנו לעוד שנה, היא הראתה היסוסים, ואני בינתיים התחלתי לחשוב אם אני בכלל רוצה עוד שנה שם. רציתי להשאר עוד שנה (אם היא תרצה אותי) רק כי פחדתי להפרד מהמקום שהתרגלתי אליו ומהילדים שאני אוהבת, זה הפך להיות יותר מהעיסוק שלי. זה הפך להיות החיים שלי. מקור השמחה וההנאה שלי, מקור הכאב שלי. אני יודעת שיהיה לי מאוד קשה להפרד מהילדים האלה (ומכמה אנשי צוות). לא נורא, הם יחסרו לי כמה זמן וזה יעבור, ותמיד אפשר לבקר.
טוב אני סוטה מהעניין.
התחלתי לחשוב, ומפה לשם הכיוון חזר להיות הפקידות בבית חולים, למרות שאני כל כך לא רציתי את זה. לא יושב עליי פקידות, לא מתאים לי לשבת כל היום על התחת עם טלפונים וטפסים. מה לעשות - כל אחד ומה שמתאים לו.
אבל חשבתי על זה ברצינות.
חשבתי לי שהמנהלת לא תרצה אותי. חלק מזה נבע מכל מיני תלונות קטנות והערות שלה כלפיי (עם הזמן הובהר לי שהיא ככה עם כולם) וחלק מזה נבע מכך שבשנה הבאה הייתי אמורה לעשות רק 9 חודשי שירות ולא שנה שלמה (בגלל 3 החודשים שהייתי בצבא), שזה אומר בעצם חודשיים של סוף השנה - קיטנה - שבהם יהיו רק 2 בנות שירות בבית הספר במקום 3.
לקחתי את הטלפון של בית החולים, ולא התקשרתי. התחלתי לדחות.
בינתיים חברה שלי התחילה לדבר איתי על אופציה שעד היום לא הייתי מוכנה לחשוב עליה.
לעשות רק שנה אחת.
עכשיו, יש לי הרבה issues עם העניין הזה.
מה לעשות, אנחנו חיים במדינה שבה כל אחד מחוייב לתת, או יש שיגידו לבזבז (מדברת על אלה שלא עושים כלום בצבא - כמו שאני הייתי) שנתיים או שלוש מחייו. את השנים הכי יפות, שבין גיל 18 ל21.
זה מציק, זה מעכב את החיים, זה כל כך מעצבן.
אבל עושים את זה.
ואני לא הבנתי אף פעם אנשים שחושבים שלהם מגיע יותר, שלהם מגיע לא לעשות, שלהם מגיע להגיד "לא" ולהתחיל לפני כולם. (ללמוד, לעבוד, או מה שיהיה).
אני הולכת להיות בת 20 הקיץ.
התגייסתי לצבא בנובמבר 2006, השתחררתי (גם כן דבר שקרה בניגוד לכל הציפיות) בסוף ינואר 2007, ורציתי להתחיל מיד שירות לאומי.
אבל אמרו לי שאין אפשרות. וחיכיתי עד ספטמבר.
השנה הזאת, נתתי מעצמי כל כך הרבה.
יותר ממה שהיתי נותנת גם ב10 שנים בצבא.
אני רגועה מצפונית מ2 סיבות.
א. עשיתי את שלי.
באמת יש לי תחושה שדי, השנה הזאת היא מעל ומעבר. אני לא חושבת שאני צריכה לתת עוד 9 חודשים רק כדי להגיד שעשיתי שנתיים.
ב. אני לא מקדימה אף אחד.
אני לא עוקפת, אני בזבזתי את השנתיים האלה כמו כולם, כמעט שנה ישבתי בבית, בלי לעבוד ובלי לעשות כלום, ורק חיכיתי להתחיל את השירות. אני מתחילה את החיים (עבודה למידה טיול או כל דבר) ביחד עם בנות גילי שעושות צבא.
אז אמרו לי לבדוק אם זה יפגע בי. ויוצא שרוב בני ובנות השירות בכלל לא שוקלים את האופציה לעשות שנתיים, מראש ידוע להם שהם יעשו רק שנה, ולאף אחד זה לא מפריע.
אז החלטתי. בלי לחשוב יותר מידי.
פשוט התהפכה לי תחושת הבטן, וכשהבטן אומרת אני עושה.
החלטתי לסיים את השירות הלאומי השנה.
ופית-אוםם..
קוראת לי היום גברת מנהלת ואומרת כנגד כל הציפיות "התשובה חיובית, אני רוצה מאוד שתישארי פה עוד שנה"
וכל מה שאני חושבת זה - מאוחר מידי.
רציתי להשאר. רק בגלל הילדים. האהבות האלה שלי.
אבל עכשיו. אחרי שאני רואה פתאום עתיד. ואני מתחילה לתכנן תכנונים. לחשוב במה אני אעבוד, מה אני אלמד. לאן אני אטייל. עכשיו אחרי שכבר החלטתי. זה מאוחר מאוד.
זה כאילו אני נמצאת בספינה, אחרי שייט ארוך ארוך. ונהנתי, אבל הספיק לי. ואני כבר רואה באופק יבשה. ופתאום יציעו לי לעשות אחורה פנה, ולהמשיך את הטיול.
אני עדיין מתלבטת, בכאילו.
אבל בתוך תוכי אני יודעת שכבר החלטתי.
ואני כל כך שלמה עם זה.
השינוי הפתאומי הזה, התוכניות שלי, האופטימיות, התקווה.
כל אלה עשו אותי בימים האחרונים נורא שמחה.
עוד דבר קטן.
אני מתחילה להבין מעל לכל צל של ספק, שמה שניסיתי, להיות חיובית, להאמין בעצמי, לחכות בסבלנות (התכוונתי ממש לפרט כי זה מטריף אותי אבל אין לי כבר כוח) - - - - - זה כל כך עובד.
אני מושכת אליי דברים טובים.
לפני שבוע עלתה לי בראש כמו מין "רשימת קניות של תכונות" כזאת, איזה בחור אני רוצה להכיר עכשיו.
רציתי לכתוב על זה גם פוסט, והתעצלתי.
העיקרים שבהן היו - בחור נחמד, עם עיניים טובות, ישר, חיוך יפה, שכל, חוש הומור.
יצאתי ביום חמישי למועדון, וידעתי שאני הולכת להכיר מישהו.
התחילו איתי הרבה מגעולים מציקים ומעצבנים.
הדפתי את כולם בבעיטה.
ואז אחד תפס אותי.
הוא לא היה נודניק.
הוא עמד בצד והסתכל עליי הרבה זמן.
אחר כך הוא בא ואמר שהוא מסתכל עליי ואני לא מסתכלת עליו. וזהו נתן לי ללכת.
המשיך להסתכל עליי.
עכשיו כבר אני הסתכלתי עליו.
הוא בא קרוב אליי, לקחתי ממנו את הטלפון שלו.
עשה מין סימן עם היד שנראה לי כמו ביי, חשבתי שהוא הולך. אמרתי לו שיתקשר.
אחר כך הוא שוב בא לידי, הוא לא הלך הביתה.
הוא הציע שאני אצא איתו החוצה.
בום, תחושת בטן.
יצאתי.
הוא היה חמוד.
הוא היה רגוע, ג'נטלמן.
קצת חנפן אולי.
חחחח
אנחנו מדברים מאז כל שעתיים שלוש.
ומה שיהיה יהיה.
מדהים איך אפשר לקבל כל מה שרוצים, אם רק מחליטים שרוצים את זה, ונותנים לאפשרויות להפתח בפניך.
אני חושבת שאפשר לקרוא לזה שמחה.
שבוע טוב ושקט
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
