המרדף אחר האושר

מקודם הייתי אצל אבא.

יוצא לי ללכת אליו בדיוק פעם בשבועיים לשעתיים, וגם זה רק אחרי שאני מושכת את עצמי באוזניים להתלבש ולהזיז את התחת השמן לשם. 5 דקות ברגל. בושה וחרפה על העצלנות הזאת.

הם כבר לא מתעצבנים. עכשיו אני זאת שמתעצבנת. כל פעם שאני רואה את ליעד הוא אחר. גדול יותר. שונה. עכשיו הוא תינוק, הוא לא כל כך שם לב. הוא לא מזהה אותי כמו שהוא בטח מזהה אותם, אבל כשאני באה תמיד אני גונבת אותו והוא צוחק לי ומדבר איתי. אחח איזה ילד. מלאך קטן. כשהוא יגדל ממש עוד קצת (הוא כבר בן 4 חודשים) אני אצטרך ללכת יותר אם אני רוצה שהוא יכיר אותי ויבין שאני אחותו. יש משהו מעודד בזה שאחותו השניה בקורס קצינים ובקושי מגיעה הביתה.. ככה שאני לא במצב כזה גרוע. איזה רעה אני =\\ שתצליח אני ממש גאה בה.

ליעד הזה. כמה טוב הוא משרה עליי. ואני ידעתי את זה מהרגע הראשון שראיתי אותו. יש בו קסם מיוחד שאני לא יכולה להסביר. כל השבת לא הרגשתי כל כך טוב, וידעתי פשוט ידעתי שכשאני אלך ואחזיק אותו זה יסתדר. ואז הגעתי לשם והוא ישן על אמא שלו. איך התאכזבתי לראות שהוא ישן. אחרי פחות מ5 דקות תפילותיי נענו, היא שמה אותו בעגלה והופסל'ה הוא התעורר אז הסתערתי.

יאא אלללההה.. איזה ילד. יש לו כוח של גבר אמיתי. אני מחזיקה אותו והוא עומד!! וצוחק ומדבר.. השתגעתי אין מה להגיד חוץ מזה. הרגשתי את כל המחשבות הרעות יוצאות ממני ומתחלפות בהרגשה של אושר, תקווה. זאת תמיד ההשפעה שלו עליי ואני יודעת שאני צריכה להיות איתו יותר אבל אני מתעצלת!

כל הזמן שהייתי שם החזקתי אותו. ראיתי שהוא עדיין עייף אז אחרי ששיחקתי איתו קצת הרדמתי אותו בידיים שלי. איזה כיף זה. דבר קטן כזה, מחזיק לי בחולצה, וישן ממש עליי. תענוג פשוט תענוג. לא רציתי לשים אותו במיטה אפילו כשהוא נרדם. המשכתי להחזיק אותו ככה אולי חצי שעה ולמרות שנרדמה לי היד נהנתי מכל רגע. לא הזזתי ממנו את העיניים כמעט. יש משהו יפה בחיבוק של תינוק. איך שהוא שם יד אחת על החולצה שלי, יד אחת זרוקה הצידה, ואני תופסת אותו בחיבוק ככה של אחות בכורה. :) מידי פעם תפסתי לו את היד הקטנה והוא תפס לי את האצבע מתוך שינה. חחחח

כיף לי לראות באיזו קלות אני יכולה להרגיע אותו. הוא רק מתחיל לבכות ואני מדברת איתו והוא נרגע. גורם לי הרגשת ביטחון לגבי העתיד שלי. תמיד אמרו לי שאני כל כך טבעית בהתנהלות שלי עם תינוקות ושזה תפור עליי. נראה לי שיתפוצץ לי הלב מאהבה לילדים שלי. כבר אני אוהבת אותם והם עוד לא בתכנון אפילו..

ומעניין לעניין.

התקופה החדשה בחיים שלי נמשכת. תקופה של חידוש, צמיחה, אופטימיות. יש לי אור חדש בחיים.

אני לומדת להסתכל על חצי הכוס המלאה. וזה מאוד חשוב. האמת היא שאני די מאושרת. יש לי סיפוק עצמי שלא האמנתי שיהיה לי בגיל כזה. ממש הרגשה שמצאתי את עצמי, שנחתתי למקום הנכון. שהפכתי מילדה לבוגרת בבת אחת.

בשירות ממשיך להיות טוב. הדרך שבה השתלבתי לא נתפסת אצלי, למרות שפה ושם יש כאלה שמעצבנים אותי (אולי יותר נכון להגיד מעצבנות) רוב הזמן אני ממש מרוצה. על הילדים בכלל אין מה לדבר. הם מעייפים, מאוד אפילו, אבל כל יום שנגמר הוא אתגר שצלחתי. חוצמזה מלאי האהבה הבלתי פוסק שגיליתי אליהם גורם לי להרגיש שמחה. ממש כיף לי.

ההמצאות שלי עם עצמי, שבעבר היתה מגיעה לפעמים לדרגות מאוד עמוקות של ייאוש, עייפות ועצבים - נהייתה גם היא הרבה יותר נעימה. אני חושבת שבכלל נהייתי אדם יותר נעים לסביבה, וזה בגלל שאני מתחילה להכיר ולחבב את עצמי. שינויים קטנים במראה ובהרגשה, והתנסויות שלי עם עצמי - רובן לא במודע - גורמים לי להיות גאה בעצמי. אני די אחלה, באמת. עם אחי גם די טוב. התחלתי להפנים שכמו שאני בנאדם עם אינטרסים רצונות ורגשות גם הוא (הגיע הזמן לא?) ולהתנהג בהתאם - ויש פידבק קטן אך משמעותי. עם אמא טוב, תודה לאל. עם אבא גם. מניתי כבר את כולם?

אני מרגישה שהזמן רץ. כאילו אני לא מספיקה כלום. וזה דבר טוב , נראה לי. זה מראה שאני חיה באמת.

פה ושם עוד יש דאגות. בדרך כלל אני לא מאפשרת לעצמי לחשוב מחשבות שליליות, או להתייאש. היום הייתה לי נקודת שבירה ראשונה, בכיתי אולי 5 דקות והוצאתי את עצמי מהר מזה. אשכרה זה לא מועיל בכלום הבכי הזה. סתם ילדותי.

אני מציבה לעצמי מטרות ומשיגה אותם. מסתבר שכל מה שצריך בחיים האלה בשביל לקבל מה שרוצים - זה לדעת מה רוצים! כמה פשוט ככה מסובך.

אז מה בעצם אני רוצה? מה הדברים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי? מה השאיפות שלי? מה התוכניות שלי לעתיד?

הדבר הכי חשוב - זה העיסוק היומיומי. אני יודעת שלשנתיים הקרובות אני מסודרת, יש לי את בית הספר, טוב לי שם, וההצלחה שלי שם תלויה רק בי. אני מפתחת את עצמי שם. אחר כך אני מתכננת ללמוד, ובערבים אני רוצה לעבוד - עדיין הכי מתחשק לי ברמנית. אני אלמד פסיכולוגיה, כשהכיוון הוא או ילדים או מטפלת זוגית. זה מאוד מעניין אותי, אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה כל החיים, שזה יספק אותי. זאת בעצם גם רוב ההתעסקות שלי כרגע - הפן הנפשי. אני מתכוונת בבית הספר. אני זאת שמחזקת, זאת שמקשיבה. הכי בטבעיות תפסתי את המקום הזה.

מה עוד? אני רוצה לחיות טוב. מתחילה להתגבש בי ההבנה שכסף לא הופך אותך לאדם רע וחוסר כסף לא עושה אותך טוב יותר, אפשר לחיות ולחנך ילדים גם בשפע, ואני רוצה שיהיה לי הכל. עכשיו הכוונה זה לא לקנות את העולם, ולהיות שחצנית, וסנובית מגעילה. הכוונה זה לחיות טוב. בית חמוד, שפע וביטחון כלכלי. זה הכל.

וואי יש עוד הרבה ואני מתחילה להתעייף :)

אז אמרנו עיסוק יומיומי, ביטחון כלכלי.

אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי. מבחינה פנימית וחיצונית. ושניהם מתגבשים זה לצד זה. פה צעד, שם צעד. הרבה פעמים מספיק לי להרגיש טוב מבחינה פנימית כדי להראות טוב, ומספיק להראות טוב כדי להרגיש טוב מבחינה פנימית. בקיצור שניהם בונים אחד את השני, בד בבד. כל יום אני מרגישה הרבה יותר טוב מזה שלפניו, וזה כתוצאה ממכלול של דברים. אני כבר לא מרשה לעצמי לצאת מהבית בהרגשה של "איכס אני נראית זוועה / מרגישה זוועה אבל מה זה חשוב זה רק לבינתיים" אלא אני מקפידה לצאת עם חיוך, עם הרגשה טובה, ביטחון בעצמי, מתלבשת יפה מסתדרת כמו שצריך. עוד 5 דקות מול המראה וכל היום מתהפך מקצה לקצה.

בריאות לא נכתבה כאן לא בגלל שהיא לא בראש מעייני, אלא בגלל שברוך השם יש אותה. והיא תמשיך להתקיים כתוצאה מכל מה שרשמתי למעלה. כתוצאה מהאושר, כתוצאה מהשפע, כמו שאומרים נפש בריאה בגוף בריא.

אני רוצה יחסים הדוקים עם המשפחה שלי. יחסים טובים. לסבתות והדודים בקושי יוצא לי להגיע או להתראות איתם, שוב העצלנות וחוסר הזמן, וזה דבר שדורש תיקון. עם המשפחה הקרובה באמת שטוב, וזה דבר שדורש שימור. עוד דקה ביום לדבר עם אמא, עוד דקה ביום לדבר עם אבא, הבדל שמיים וארץ בקשר.

ואהבה. אהבה של גבר. לזה אני מחכה בכיליון עיניים. דבר אחד אני יכולה להגיד על זה - יש 2 סוגים של אהבה. הסוג הראשון הוא זה שמטורף עליך כברירת מחדל. פשוט נמצא שם. זה דבר שלא מחזיק הרבה מידי זמן בגלל שהוא סטטי. מין אהבה שמחליטים עליה, שניים שנמצאים יחד עד שלאחד נמאס וחותכים. וכאלה היו לי. זה קשר שלא דורש ממני שום דבר חוץ מלהיות נחמדה. "טובה אליו". לא מאתגר, לא זה מה שאני מחפשת. אין שום התפתחות אלא רק נסיגה.

הסוג השני זה אהבה אמיתית. של בוגרים. אני רואה את זה ככה:

שניים שחוברים יחד, והופכים להיות הבסיס אחד של השני. לכל אחד יש גם את חייו שלו, את העיסוקים שלו, אבל בסוף היום חוזרים לביחד, שומעים אחד את השני, מתייעצים, אוהבים, מבלים ביחד, גדלים ביחד, ובמונחים של עוד כמה שנים גם מקימים משפחה כשעדיין חשוב שלכל אחד יהיו גם את חייו שלו וגם את החיים המשותפים. מה שצריך להחזיק אהבה כזאת זה א' כל כבוד הדדי. כבוד אמיתי, לא כזה שצריך לעבוד עליו או לדרוש אותו. אני מתכוונת להערצה. שני אנשים שרואים אחד בשני מושא להערצה, שנהנים לראות אחד את השני בבוקר, נהנים לראות את ההתנהלות של האחר, נהנים מחברתו, ומעריכים אותו על מי שהוא, על הדברים שהוא עושה, מתפעלים. אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את הכוונה שלי במילים..

הדבר השני זה נאמנות. את זה אני לא צריכה להסביר. ויחד עם זאת אמון. זאת אומרת שיהיה מובן מאליו שלמרות שלכל אחד יש את החיים שלו, כל אחד מהשניים יודע שהוא מחויב, ויודע שהאחר מחויב ושאין לו מה לדאוג.

הדבר השלישי והחשוב לא פחות זה פתיחות. וזה כן ידע שנרכש לאורך השנים. לדעת איך לדבר, איך לנהל ויכוח, איך להקשיב, לא להיות נעול בשלך אלא להיות כל הזמן דינמיים.

ו ב ש ב י ל  שכל אלה יתקיימו - יש צורך בשני בני אדם בוגרים, בטוחים בעצמם, שיודעים מה הם שווים ומתוך זה יודעים להעריך את האחר.

ואם להשליך מזה עליי, אהבה כזאת לא יכולה להתקיים במצב שבו רוב הזמן אני לא בטוחה בעצמי, מרגישה ילדותית / מכוערת / מוזנחת / טיפשה וכו' וכו' אלא תתקיים ברגע שאני אשלים את התהליך שבו אני נמצאת עכשיו ואהיה שלמה עם עצמי.

בדיוק ברגע שבו אני אדע שאני טובה מספיק - האהבה הזאת תקרה לי.

כשאדע שאני חכמה מספיק, שאני בוגרת מספיק, שאני נשית מספיק, שאני אוהבת מספיק, שאני יפה מספיק, שיש לי כל מה שאני צריכה. שיש לי מה לתת.  כשאדע שמגיע לי, זה יקרה.

ובנימה אופטימית זו, לילה טוב ושבוע טוב.

כבר הרבה פעמים בחיים הגעתי למסקנה הזו, שאופטימיות והרגשה טובה רק מושכים אליהם עוד דברים טובים ולהפך, ובעצם הכל מין מעגל קסמים, בכל תחום בחיים. בדרך כלל לצערי התובנה הזאת החזיקה יומיים שלושה, חודש לכל היותר. כנראה משהו בטבע האדם גורם להנאה מסוימת מעצב, מרחמים עצמיים, משקיעה בדיכאון, וחבל שזה ככה. היום אני מחליטה אחרת. והפעם אני מקווה שאצליח לדבוק בזה.

אז היום קוראים לזה "הסוד" ויש המולה שלמה סביב העניין. אני חושבת שהסיבה שכל ההמולה הזו נוצרה היא שבעצם זה לא מגלה שום דבר חדש, כולנו ידענו את זה בשלב כלשהו בחיינו והתעלמנו או התעצלנו או היינו מורגלים מידי לשליליות.

אני מכירה את זה מקרוב. לגדול בבית שבו אתה לומד שהכל בחיים זה קושי ועבודה קשה. שבאות צרות על צרות על צרות, ואתה חושב לעצמך שזה גורלך. שאתה תקוע. לעתים זה מעציב אותך ולעתים אתה "משלים" עם העובדה שאלה החיים. אני לא רוצה את זה יותר. אני לא רוצה להרגיש שהחיים עוצרים אותי, כי זה לא נכון. אני זו שעצרתי את עצמי. עם הבכי היומיומי, עם הפסימיות. לא מזמן קראתי באיזה מקום (והסכמתי עם זה) שלמרות שחושבים לפעמים שפסימיות שמגיעה מניסיון חיים, או מראיה ריאלית של החיים, מעידה על בריאות נפשית אבל דווקא ההפך הוא הנכון. כדי להיות בריא נפשית יש צורך במעט - כך קראו לזה שם - אשליות אופטימיות. אז היום ראיתי את הסרט "הסוד". אני לא חושבת שזאת דת חדשה, שזה מה שהם ניפחו את זה להיות : סוד שמי שיודע אותו לא רצה בעבר שאחרים ידעו. לדעתי זאת פשוט תובנה שאנו נוטים להתעלם ממנה.

אני יודעת, מהצד השלילי בינתיים, שהכל נכון. משכתי אל עצמי כל כך הרבה דברים גרועים. מתוך השנאה העצמית, מתוך חוסר הביטחון, מתוך המחשבה שלא מגיע לי, מתוך הפסימיות. הייתי משכנעת את עצמי שכשאתה מצפה אתה מתאכזב, וכשאתה מצפה לרע אתה מרוצה. וזה לא נכון. כי כשאתה מצפה לרע אתה מקבל מה שביקשת - רע. וכשאתה מרגיש טוב ומצפה לטוב זה רק מתרחב ונהיה יותר טוב. אני חשה את זה ביום יום שלי. בכל תחום. אני מרגישה את זה בבית הספר - כשאני מגיעה עם מצברוח רע, או פסימיות "היום יהיה חרא של יום, איזה יום ארוך שלא זז" אני מקבלת את זה לפרצוף. ומה שבדרך כלל לא היה מזיז לי , מעצבן אותי מאוד. לעומת זאת כשאני באה בבוקר עם חיוך אני משפיעה על כל הסביבה לטובה, הדברים הרעים נשכחים בצד, ויש לי יום טוב לא חשוב כמה הוא ארוך ומעייף.

הרגשתי את זה במערכת היחסים הרצינית האחרונה שלי. זו שנמשכה שנה וחצי והסתיימה לפני 4 חודשים. נשים את האהבה בצד, אני מדברת עכשיו על הקשר שלי איתו בתור שני בני אדם ולא יותר. בתור שני חברים שמבלים יחד. בתקופות שעוד היה לנו טוב ביחד. כשהייתי באה במצברוח טוב, בנחמדות, הוא היה מחזיר באותה מטבע וזה היה נמשך לאורך זמן, אפילו לתקופה ארוכה של שבוע ויותר. וכשהייתי באה במצברוח רע, מתוכי ולא דבר חוץ מזה, הייתי מרגישה את ההבדל והיה לשנינו רע. ממש הוכחתי לעצמי שוב ושוב כמה שהשינוי מתחיל בי ורק בי. בחוויה שלי ובמה שאני נותנת.

חבל שלא הפנמתי את זה, ונתתי לזה לחלוף ככה על פניי.

מעכשיו אני רוצה אחרת.

מעכשיו לא עוד פסימיות ובכי ומחשבות רעות, את כל אלה אני אלמד להעיף רחוק ממני, ואלמד להיות אופטימית, להאמין, לתת לדברים לקרות ולהיות סבלנית. להנות מהרגע, אני מדברת על זה כל כך הרבה זמן כבר. כמו שאמא שלי אמרה לי יום אחד "כל הזמן את מחכה למשהו. מחכה שיהיה כסף, מחכה שיהיה אהבה, מחכה ומחכה ומחכה. כל הזמן אומרת שבעתיד יהיה טוב. למה לא להגיד שכבר עכשיו טוב?" והיא צדקה, ידעתי את זה כמה דקות אחר כך. מה שיש לי עכשיו זה מעולה. באמת שאני צריכה להוקיר תודה. על הבית שיש לי, על המשפחה, על זה שאני אוהבת, על כל צחוק שאני צוחקת, על הילדים האלה שנכנסו לחיים שלי - עכשיו אני יודעת - כי ביקשתי את זה כל כך הרבה זמן. מודה על הבריאות שלי, על אמא אבא רם ליעד. כיף לי, כשאני חושבת על מה שיש לי במקום על מה שאין לי.

אני צריכה להרשות לעצמי להיות אופטימית. לא עשיתי את זה עד כה כי אופטימיות נחשבה אצלי לטיפשות. למה בעצם? ואם זאת טיפשות, אולי עדיף להיות טיפשה ומאושרת מאשר חכמה וסובלת. זה עניין של בחירה בלבד. שמתי לב לזה אצלו, ממש היה בוחר בסבל כאילו זאת משמעות החיים, היה מחפש את הסבל. את העבודה הקשה, לקרוע את התחת. להגיד כל הזמן אני עייף, קשה לי , רע לי, אני עצבני. כל כך חבל לעשות את זה לעצמי.

בקרוב מאוד יהיה לי כל מה שאני רוצה. זה כבר התחיל, לפני כמה ימים חשבתי כמה שאני רוצה להראות טוב, שיהיו לי בגדים ודברים, וכבר אני רואה את זה קורה לי מול העיניים ואין לי מושג איך, למען האמת גם לא מעניין אותי איך.

אני רוצה שפע. שפע של אהבה, בריאות, שמחה. רוצה שיהיה לי כל מה שאני צריכה. ובשביל זה אני רק צריכה לדמות את זה, להאמין בזה, לדעת שמגיע לי. וזה יבוא.

איזה יום שימשי, מתאים בול.

כבר מרגישה הרבה יותר טוב.. כנראה שזה עובד ממש מהר.

אוהבת הכל..!!

שבוע מקסים.

אני רוצה להראות טוב כשאני יוצאת מהבית.

לגמרי טוב.

לא חולצה יפה ומכנס ישן, לא מכנס יפה ונעליים גמורות. לגמרי טוב.

ולא פעמיים בשבוע - כל יום בשבוע.

כל שבוע.

ואני רוצה להראות טוב גם בבית.

כל הזמן.

גם אחרי מקלחת.

אני רוצה שאם באים אורחים ואני לבושה לשינה אני לא אצטרך להתחבא בחדר.

אני רוצה שיהיה לי מה ללבוש בלי קשר למזג האוויר. חם, קר, מעונן.

אני רוצה להעיף מהארון כל בגד שעבר את יום הולדת 3, שקטן עליי או שמוכתם.

או סתם שעבר זמנו.

ושיישאר לי מה ללבוש.

אני רוצה לא לדאוג אם עשינו כביסה או לא, אם התייבש או לא.

אני רוצה שתמיד יהיו בגדים בארון ואני רק אצטרך לשלוף וללבוש.

ושיהיו גם נעליים מתאימות.

לא מאות. זוג או שניים שאני ממש אוהבת.

אני רוצה שהארון יהיה מלא בבגדים שאני בחרתי, ולא בגדים ממתנות.

אני רוצה לקנות בגדים גם סתם ככה, ולא כי יש "אירוע חשוב".

אני רוצה תיק נורמלי. או 2.

אני לא רוצה להרגיש שבזבוז זמן להסתכל במראה, כי אני סתם אתאכזב ממה שאני אראה.

אני רוצה להתלבש כמו אישה ולא כמו ילדה.

אני רוצה בגדים יפים אבל צנועים.

אני רוצה אחת ולתמיד למצוא סגנון משל עצמי.

כבר שנים אני חולמת על זה.

אני רוצה לשים שרשרת, לסדר את השיער יפה, ולא להרגיש שזה מיותר ולחשוב "מה זה שווה כי הבגדים גועלנפש"

אני רוצה בפעם הראשונה לחשוב על הפרטים הקטנים.

לקנות טבעת יפה, או שרשרת.

וכן, אני יודעת שצריך להסתפק במה שיש. ואני יודעת שצריך להודות על מה שיש.

אבל זה באמת כל כך הרבה מה שאני מבקשת?

הרגע חזרתי ממסיבת חנוכה של הילדים.

בכלל לא רציתי ללכת. היתה לי מין הרגשה כזאת שלא כדאי לי.

אבל פתאום חשבתי לעצמי, בחייך, אלה הילדים שאת אוהבת. איך לא תיהי שם? כולם יהיו ואת לא?

אז הייתי שם במלוא הווייתי. לא ישבתי למעלה אלא למטה עם הילדים על המדרגות. נהנתי מכל רגע והתרגשתי למרות שכבר ראיתי הכל בחזרות. קשה להאמין שהילדים האלה העלו מופע כזה. זה ממש מרגש.

כאב לי לראות את ההורים שלהם.

חלקם בכו =\\

תיארתי לעצמי מה הם עוברים וריחמתי עליהם. ומצד שני הרגשתי חלק מהם. הרגשתי את הגאווה שלהם. הרגשתי כאילו כולם הילדים שלי.

זה היה מאוד מוזר לראות את המשפחות שלהם. משפחות רגילות, עם ילדים רגילים, שרק דבר אחד בהם שונה - יש להם ילד מיוחד. זה הפך את הכל להיות הרבה יותר אמיתי. יותר מוחשי. ליד האחים הרגילים שלהם, קטנים וגדולים, קלטתי שלמרות שהתרגלתי אליהם ובעיני הם ילדים רגילים , הם בעצם לא. הם מאוד מאוד שונים. וזה רק גרם לי להיות גאה בהם עוד יותר.

ישבתי שם ועצרתי דמעות. ההורים האלה לא יודעים כמה שנקשרתי לילדים שלהם.

ראיתי את אמא של רוני, לא אמרתי לו שלום כי לא היה לי נעים ממנה, וכשהוא עלה לבמה בסוף וישב שם ראיתי אותה בוכה ושרף לי בלב. רציתי ללכת אליה ולהגיד לה שיש לה ילד מקסים, ולא עשיתי את זה. טוב שלא.

מילים לא יוכלו לתאר את מה שאני מרגישה עכשיו.

הרגשתי שם בודדה.

הרגשתי שאין לי זכות להתרגש, כי אלה לא הילדים שלי.

אני רוצה כבר להגיע ליום, שאני אלך למסיבות בגן של הילדים שלי, ואחר כך מסיבות בבית הספר, אני רוצה להרגיש תחושת גאווה, לדעת "זה הילד שלי". אני רוצה ילד שירוץ לידיים שלי. שיחזור אליי. שיקרא לי אמא.

כבר לא חשוב לי בן או בת, מה הוא יאהב ומה לא, רק שיהיה הילד שלי.

אני רוצה אהבה.

אני מתגעגעת להיות נאהבת.

אני מתגעגעת אליו.

די נעצור פה.

שבוע טוב.

סבא שלי, אבא של אבא, הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. ממש דמות לחיקוי. תמיד רציתי ללמוד ממנו את הרוגע שלו, את החיבה שהוא מעניק. לא ממש יוצא לי או יצא לי לדבר איתו שיחה ארוכה של ממש, אני לא רואה אותו יותר מידי, ולא ממש הצלחתי לשים את האצבע על מה גורם לי לאהוב אותו כל כך ולשמוח כל כך רק מלראות אותו.

אין פעם שאני רואה אותו ולא צועקת "סבא שלי!" וממש רצה אליו, בזמן האחרון גם לא מעט פעמים אמרתי "התגעגעתי אליך" וזה ממש מוזר כי אני יחסית קרה. אני לא ממש אומרת למישהו התגעגעתי אליך, או מחבקת ככה. אפשר לקרוא לי מרוחקת, אפילו כשאמא שלי אומרת אני אוהבת אותך אני מתחמקת, בעצם היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו שאני אומרת לו "התגעגעתי אליך" חוץ מסבא, זה אחי התינוק. זאת אומרת ממש כשהרגש עולה על גדותיו.

כשסבא שלי רואה אותי ישר הוא מחייך. הוא כבר לא צעיר כמו פעם, וגם אני כבר לא ילדה, ויש לו נכדים בכל הגילאים. יש שניים גדולים ממני אחרי צבא, ואז אותי, ומשם זה מתפרש עד תינוקת בת חצי שנה ויש כמובן את ליעד ממש תינוק טרי :) סבא אוהב את כולם. מכולם הוא דורש "איפה נשיקה לסבא?" וזה תמיד מרגש אותי. עד לפני חצי שנה הייתי הנכדה היחידה שלו מבין הרבה בנים. ידעתי שאני מיוחדת בשבילו אבל לא זכרתי עד כמה. ולפני כמה ימים באירוע משפחתי פתאום עלו לי זכרונות ישנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל אירוע משפחתי הייתי יושבת כמו ילדה טובה ליד אמא, נראית יפה ומתנהגת יפה כרגיל, וסבא לא היה מפספס. לא יודעת איך שכחתי דבר כזה. כל פעם , כל פעם. היה מוצא אותי, אומר לי בואי. ועובר איתי משולחן לשולחן עם חיוך גאה. "זאת הנכדה שלי". ואני הייתי מחייכת יפה, אומרת שלום, כל כך נהנית מזה שהוא מתגאה בי כל כך. ממש משוויץ בי. את זה הוא לא עושה עם הנכדים האחרים. ואת זה מאוד כואב לי שהעזתי לשכוח ואני לא אשכח יותר אף פעם. אני רוצה להיות תמיד טובה מספיק בתור הנכדה שלו.