המרדף אחר האושר

זהו זה, לא עוד הצגות, לא עוד התאמה של עצמי לסביבה. תקופה ארוכה מידי נחבאתי לכלים, לא אמרתי מה שהיה לי להגיד, לא עשיתי את מה שרציתי לעשות. עכשיו זה נגמר.

אני לומדת לחזור לאט לאט להיות אני. והאמת, חשבתי שזה יהיה יותר קשה.

אני זוכרת, כשהייתי ילדה (עד חט"ב) עוד הייתי אמיתית. אבל מאז - הייתי מישהי אחרת. העזתי להיות עצמי רק עם אנשים מאוד קרובים לי, וגם זה לא תמיד. יש לזה בטח אלף הסברים, זה לא באמת חשוב עכשיו כי אני מאוד מקווה שזה לא יחזור.

כתבתי פה כבר כמה פעמים שהשתניתי. חלק גדול מזה קרה בזכות השירות. וגם מזה שפשוט נמאס לי. די, זה נהיה משעמם. רק להסכים עם אחרים, או לשתוק, לשבת בצד, לי כבר נהיה ממש משעמם.

אתמול זה הוכח לי סופית. הרגשתי את זה בכל רמח איבריי.

יומולדת של חברה חדשה מהשירות. היא, אני, עוד חברה מהשירות וקבוצה של אנשים שבחיים לא ראיתי. התנהגתי כאילו הם חברים שלי שנים. והייתי אמיתית. זה יכול להשמע מטומטם אבל בשבילי זה אומר המון. זה התחיל מהבגדים. פעם ראשונה לא בגדים שאני שונאת, ולא בגדים שקיבלתי במתנה. בגדים שאני הלכתי, ובחרתי לעצמי, והרגשתי בהם הכי טוב בעולם. הרגשתי אני.

מאוד קשה להיות "אני" אחרי כל כך הרבה שנים של הזנחה עצמית. אני כבר לא כל כך הכרתי את עצמי. אבל אני לומדת לאט לאט שהדרך לעשות את זה היא פשוט להוריד את ה"קליפה", את המחשבות המדוקדקות לפני כל מילה ולפני כל מעשה, את ההיסוסים. להגיד את מה שאני חושבת ברגע שאני חושבת. לעשות מה שאני מרגישה כשאני מרגישה. ומה שמתחשק כשמתחשק בלי חרטות. פחות להסתכל על הרגע הבא אלא לחיות את הרגע הזה. בקיצור, אני מחזירה לעצמי את האותנטיות.

זה לא סתם ככה, זה אחרי הרבה הסתכלויות שלי על האנשים סביבי ובחינה, מה מייחד אותם? מה עושה אותם למי שהם? הבנתי שגם אם להיות אמיתי (מה שבא לאחרים בצורה טבעית) יכול להוביל לפעמים לחוסר הבנה מהסביבה, לדעות שונות של אחרים עליך, וכו', זה שווה את זה שאתה אתה. ואתה לא סתם מישהו. כי עד עכשיו הייתי סתם מישהי. חסרת אופי. והכי עצוב זה שאני בחרתי בזה איכשהו.

לא נורא, לא מאוחר לתקן. אני מרגישה שבמובן מסויים החיים שלי מתחילים (או אולי זה ממשיכים?) מכאן. כאילו אני אומרת "נעים מאוד, זאת אני. עכשיו זאת אני."

מה לא עשיתי אתמול? רקדתי, צחקתי, ממש נהנתי. לחשוב שאלה האנשים שאיתם הייתי בפעם הראשונה אחרי המון המון זמן פתוחה ואמיתית. וכל מה שנדרש ממני היה לכבות קצת את המחשבות. וכוס וודקה רדבול. אין מה להגיד, סחרחורת ומצברוח טוב עושים את העבודה.

מצאתי חן בעיניהם, הרגשתי את זה. כנראה ששידרתי דבר אחר. שידרתי הזמנה וחום במקום דחיה וקור. ואפילו יצא לי מזה מספר טלפון של אחד חתיך שרוקד יפה. (וחייב לי גלידה)

כנראה שאני מספיק טובה ויותררר טובה בלי הצגות מיותרות.

משפט ששמעתי פעם מהדהד לי עכשיו - "היה הכוכב בחייך".

זהו אין לי עוד מה להגיד .

(לא התקשרתי עדיין. שאריות של פחדנות?)

שבת שלום.

השבת עברה לי ברגשות מעורבים. מצד אחד נהנתי מחדר לבד, מוזיקה כל השבת, אוכל טוב, ביקור אצל סבתא והדבר הכי מביא אושר בעולם - שיחה קולחת עם ליעד הקטן, שסיפר לי את כלללל מה שהוא עשה השבוע. וזה מסתכם כנראה ב"אגרררר" ו"אההה" אבל זה מצויין. :) מצד שני.. כמו בכל שבת גם בשבת הזאת חוסר המעש הביא לייאוש, עצב והתחושה המעצבנת של חוסר האונים שכנראה לא תעבור בחיים. אני חזקה יותר עכשיו, גם ברגעים (ולא חסרים כאלה) שאני רק רוצה להתקשר אליו, אני כל כך מתגעגעת ורוצה לדבר איתו, לדעת מה קורה איתו, אני עוצרת את עצמי ולא עושה את זה מ2 סיבות. אחת - זה לא יועיל לא לי ולא לו. זה סתם יגרום לי יותר להתגעגע ורוב הסיכויים שהוא לא יענה או שהשיחה תהיה מאוד לא נחמדה. שתיים - אני רוצה שהוא ירגיש בחסרוני. ואני יודעת, זה לא פייר, לא רגיש מצידי, ועוד כל מיני דברים שזה לא. אבל אני יודעת מהתקופה שבה שכחתי אותו, שזה קרה בעיקר בגלל שהיינו מדברים. יותר נכון מתכתבים. איך להסביר את זה. . לא הרגשתי בחסרונו כי היה קשר בינינו. וככה המשכתי בחיים אבל היה לי גם אותו, וכשלא היה לי אותו אז הייתי אוכלת אותה. כמו בטירונות למשל. וגם הוא הסתדר די יפה כי היה לו אותי. זה היה בסדר, כי לא היתה הרגשה שהיינו ביחד ונפרדנו אלא שפשוט לא היינו ביחד, והיתה תקווה, היינו בעיקר צוחקים ולפעמים מתעדכנים אחד בחיי השני - הרגשות היו בעיקר חיוביים למרות טינה וכעס מצידי ועילבון מצידו, ועובדה שככה העברנו כמה זמן.. ? אני חושבת שנתיים.

עכשיו זה אחרת. היינו ביחד. ועצרנו את זה לא בגלל כל מיני דברים מבחוץ (מה שהשאיר בעבר פתח לעוד הזדמנות) אלא מהסיבה הכי גרועה שיכולה להיות - כי היה לנו רע ביחד והיינו רעים אחד כלפי השני. לזה אין תיקון. לא מבחינתי, בטח שלא מבחינתו. מה שנקרא סולחים אבל לא שוכחים. איך אפשר אחרי דבר כזה (עם כמה שזה היה קצר) להמשיך כרגיל כאילו לא קרה כלום? אני לא רואה דרך ובגלל זה אני זאת שניתקה כל קשר, והוא לא ניסה אפילו לשנות את זה כי הוא בטח בדעה שלי. הייתי רוצה לפחות לחשוב שאכפת לו, שהוא מצטער שנפגעתי, שהוא מבין שאני מצטערת ושלא עשיתי דברים מתוך רוע אלא מתוך טיפשות. הייתי רוצה לקבל ממנו SMS מסכן , איזשהו סימן. לא בשביל לחזור, רק בשביל שיכיר בקיומי. בשביל שאני אוכל להשלות את עצמי שהוא לא עבר הלאה מזמן. יש שיר כזה של עמיר בניון שפעם הייתי מזדהה איתו.. זה הולך ככה:

האמת היא, אני אדם שמתגבר

ורק מזה אני פוחד ורק על זה אני חושב

את יודעת היטב

שאת תצאי מתוך ביתי

ואחר כך מהלב

(לא יודעת מה זה היה קשור)

בקיצור, אני מרוצה מעצמי שעם כל הקושי אני מצליחה להחזיק את עצמי, לא להתקשר, לא לשלוח SMS, לא ליצור קשר בשום דרך. אני רוצה שהוא יבין שאם הוא וויתר עליי הוא וויתר עליי לגמרי. הכל או כלום. לא עוד לדבר איתו ולסבול, לא עוד לשמוע על הבילויים שלו, כלום. אם החלטנו לא להיות אחד בחיי השני, אז לא נהיה. לא משו באמצע כי אמצע זה הכי גרוע.

אם זה יהיה מה שיגרום לו להתגבר עליי ולעבור הלאה, אם הוא עוד לא עשה את זה כבר, אז זה גם כן טוב מבחינתי.

אתמול בערב נהגתי על אוטומט פעם ראשונה. איזה פיצוץ!! זה הרבה יותר נוח מגיר רגיל , מן הסתם. היה כיף לנהוג לשם שינוי בלי להעביר כל רגע הילוך, אבל הרגשתי איבוד שליטה. מידי פעם חיפשתי את הקלאץ' וזה היה מצחיק. וגם חניתי ברוורס בין שתי מכוניות פעם ראשונה בכוחות עצמי וזה היה גם כן מוזר. בקיצור אני רוצה אוטומט :)

קיבלתי שלט נהג חדש ונתתי לו מתנה קטנה עם פתק קטן (אחרי זה קראו לזה מכתב - אבל זה בדיוק 5 שורות מסכנות), עשו מזה סיפור גדול וכל המשפחה התרגשה. :) אז זה דבר טוב נכון?

עכשיו שיש לי קצת כסף, ומתחיל החורף ואני תקועה בלי בגדים ארוכים נורמליים (לא שקצרים נורמליים יש לי מי יודע מה) אני מקווה בע"ה ביום שלישי ללכת לקנות כמה חולצות יפות ככה .. להתחדש לי. חבל שלא עשיתי את זה שבוע שעבר כי התלבטתי עם מי ללכת -אני אלך לבד וזהו.. אני מקווה שאני אסתדר ולא אתייאש באמצע. ר"ג הנה אני באה.. גם שמעתי שיש שם שווארמה טעימה אז אולי אני אוכל שווארמה. אני מתלבטת אם ללכת עם מזומן או כרטיס אשראי - כנראה שזה לא כזה משנה, אבל נראה.

היה עוד משהו? ~~~רגע מחשבה~~~

טוב כנראה שזהו. אני שמחה שנגמר סוף השבוע ומחר חזרה לשיגרה ולעייפות ולחוסר פנאי - פחות זמן, פחות מחשבות, פחות געגועים. בכל יום יש שם אתגרים חדשים- שאני רוצה לכתוב פה אבל אין לי זמן. יש דבר אחד שרציתי לספר אבל אין לי כוח עכשיו, אז בפעם אחרת אני מקווה שאני אזכור.

שבוע טוב.

איזה תהפוכה עברתי מאתמול (וכל הימים שבאו לפני זה) להיום (ומי יתן שזה יימשך מעכשיו)!! ממש נדמה שעבר לי הייאוש. ז"א, לא השתנה משהו מבחינת המחשבה. אני נמצאת באותו מקום, אני לא רואה עתיד בתחום הרומנטי, ואני עדיין מתגעגעת אליו. אבל הייאוש והדיכאון, והבכי כל יום, נראה לי שזה עבר.. וזה לא קרה סתם אלא מצבור של כמה דברים אתמול והיום שגרמו לי אולי לחשוב אחרת.

אתמול קראתי ספר שמצאתי בבית ספר, ספר די מגמתי, מנסה להחזיר בתשובה, אבל פה ושם יש בו דברי חוכמה. מה שאני זוכרת שגרם לי להרהר זה שהיה כתוב שלא משנה כמה קשה, שום דבר זה לא סיבה מספיק טובה להתייאש, וצריך להיות שמחים ממה שיש ומהעובדה שיש למעלה את אלוהים ששומר.

אחרי זה בערב, כתבתי את המכתב הזה, וצדקתי - עצם זה שכתבתי את כל הדברים האלה גרם להם לצאת מהראש שלי ולהפסיק להדהד בתוכו כל הזמן. אני כבר לא מרגישה צורך לדבר איתו, לספר לו דברים, לא מרגישה עצובה על זה ש"אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא היה חושב עליי אחרת", ופשוט השלמתי שזה מה יש ועם זה אני אצטרך לחיות ובכי לא יעזור.

ואז הלכתי לבית ספר היום. ואצלנו יש מורה שאני מאוד אוהבת, והיא מביאה חרוזים ומלמדת את הילדים להכין תכשיטים ממש יפים ומיוחדים. ויש ילד אחד במיוחד (כן זה אותו ילד שכל הזמן מתעדכן אם השתנה משהו אצלי) שכל הזמן מכין לי תכשיטים. אז כבר קיבלתי צמיד אחד, שהיה קצת משונה ולא לטעמי אז אני לא משתמשת בו,, 2 טבעות - אחת יפהפיה ואחת שהוא הכין אחרי שהראשונה נקרעה, ככה לבינתיים עד שהוא סידר, צמיד לרגל שהוא מהמם, והיום אחרי שהכינו כמעט לכל המורות תכשיטים כאלה יפים לקשור לפלאפון (אני לא מוצאת מילה מזה אבל לא סתם חרוזים אלא ממש מיוחד ויפהפה, לא סתם כל המורות קפצו), הוא הציע להכין גם לי. והוא הראה לי מרחוק משהו שהוא הכין למורה אחת וממש נדלקתי על זה, אבל לא רציתי משהו אותו דבר, רציתי שהוא יבחר לי את הצבעים כמו תמיד - שזה יהיה לגמרי ממנו - והוא הכין לי אחר ממש יפה בצבעים ירוק כחול שחור כאלה, ואז כשהוא הלך להביא למורה את התכשיט שהוא הכין לה היא נדלקה על מה שהוא הכין לי, לקחה את זה, וככה יצא שהוא נתן לי את הראשון. עכשיו, אני באמת מאמינה שבתכשיטים שאני מקבלת ממנו יש ברכה. כי הוא ילד עם נשמה זהב, והוא באמת אוהב אותי, והוא מכין את זה בעצמו ונותן את זה מכל הנשמה. אז עכשיו מחובר לי לפלאפון תכשיט מהמם בצבעים ברונזה זהב, שבקצה שלו, מי היה מאמין, יש לב שעליו כתוב באנגלית מחוברת hope. אז הוא מביא לי את זה, ומתנצל "היא ממש רצתה את השני אז תצטרכי לקחת את זה" ותוך כדי שאני מסבירה לו שזה לא חשוב וזה כל כך יפה ומודה לו, אני שמה לב ללב :) וחושבת לעצמי איזה סימן ענק זה מהשמיים. כי תקווה זה בדיוק מה שחסר לי. ואני מסתכלת על זה בהלם. ותוך רגע הרגשתי נקיה. מאז לא הפסקתי לחייך. גם ברגעים של געגועים וגם עכשיו, אני כבר לא מרגישה את הבכי עומד לצאת כל שניה, בכלל לא מרגישה צורך לבכות או לרחם על עצמי.

כנראה שעשיתי מה שהיה צריך בשביל לצאת מהייאוש, ובשבילי התכשיט מסמל סיום של דיכאון וייאוש והתחלה של תקווה ושמחת חיים. קשה לי להאמין שזה קרה. שאני עדיין יודעת בראש שהמצב לא השתנה, אבל המצב רוח שלי התהפך ככה.

היה לי יום ממש טוב. ממש ממש טוב. למרות שהוא היה תכלס יום כמו כל הימים. אבל פחות חשבתי עליו ויותר על עצמי. אני מרגישה מאוהבת בחיים. במה שיש לי. אני גם מתחילה להבין מה אנשים סביבי רואים בי וזה כיף, באמת שאוהבים את מי שאני וזה גורם לי לחשוב שחבל על כל השנים שבהם התביישתי במי שאני וניסיתי לעשות הצגות. הכי קל להיות אני, אני אמיתית בלי להתבייש בלי לפחד שיעירו, עושה מה שבראש שלי עם חיוך ואהבה, ומקבלת בחזרה.

יום טוב :)

ביום הראשון, כשהגעתי לראיון אצל המנהלת, הגעתי בדיוק ב10. זאת השעה שבה נגמרת ההפסקה הראשונה, וכולכם נשפכים לכיתות בהמולה כזו. ממש כמו בבית ספר רגיל. או אולי לא ממש. מי מכם ששם לב אליי, היה מוכרח לבוא ולשאול מי אני? וכשאמרתי שאני בת שירות חדשה, ישר לשאול תבואי מחר? ואני רק הצלחתי להגיד שאני מקווה.

והתפלאתי. ילדים רגילים בחיים לא יראו התלהבות כזאת. ילדים רגילים יודעים לעצור את עצמם, לא להראות נלהבים או נרגשים מידי. רק אחר כך הבנתי שאתם בעצם לא מסוגלים לשקר או לעשות הצגות. אני זוכרת שרציתי להתחיל עוד למחרת. מצאה חן בעיניי האווירה בבית הספר. אווירה של חום, של חיים. אווירה של אמיתיות. בסוף התחלתי שבוע אחר כך.

עוד באותו היום, יום שני, התחלתי להכיר כל אחד ואחת מכם, להבין כמה אתם שונים ממה שהכרתי עד עכשיו וכמה שאתם שונים כל אחד מהשני. לא חשוב מה יגידו, כל אחד מכם הוא בנאדם שלם, גם אם לפעמים כלפי חוץ אתם לא מובנים, אני מצליחה לשים את עצמי בנעליים שלכם, להבין שלכל אחד מכם יש את האופי שלו, את האהבות שלו, את המחשבות שלו, את הקצב שלו. בדיוק כמונו. ומהמקום הזה של הבנה אמיתית שאתם לא פחותים ממני, הצלחתי ליצור עם כל אחד מכם קשר אישי.

עם כל הקושי שיש ביצירת קשר אישי עם כל ילד כשיש לא מעט ילדים ומעט מאוד זמן, היום אני מרגישה שאתם האנשים הכי קרובים אליי בעולם. אני יודעת מה כל אחד מכם צריך ממני, איזה יחס ואיזה מילה, ואני משתדלת להיות שם בשביל כל אחד מכם, גם כשכבר אין לי כוחות נפש בשביל עצמי. מנסה למלא מקום חשוב בחיים של כל אחד מכם. לעשות שינוי ולו קטן בשבילכם.

כשהגעתי אליכם, הייתי בעיצומה של תקופה מאושרת. הגעתי עם חיוך כל בוקר, אושר אמיתי בלב, היתה לי תקווה מחודשת מהחיים, ושיתפתי אתכם בה (בצורה כזו או אחרת). אחר כך ראיתם אותי נשברת. למבינים שביניכם אמרתי שנגמרה לי האהבה. אחד מכם אפילו שואל כל כמה ימים, כן כן עד עכשיו, אם אולי השתנה משהו, אם הוא חזר, ואני אומרת שלא. שאיבדתי תקווה. ואני מקבלת פנים אוהבות ומרחמות. ושתיקה של השתתפות בכאב.

תקופה קשה עוברת עליי עכשיו. אולי הכי קשה בחיים, כי עד עכשיו עוד היתה לי תקווה לגבי האהבה הזאת, ועכשיו גם התקווה האחרונה איננה. אני יודעת מה היה קורה לי אם לא הייתי איתכם. הייתי שוקעת בבדידות שלי. בעצב שלי. במקום זה איתכם אני פורחת. נכון, כשאני בבית אני נשברת כל יום מחדש, אבל כשאני מגיעה בבוקר לשער, ונכנסת, ואומרת בוקר טוב לכל אחד מכם, אני לא יכולה שלא להעלות חיוך על הפנים. ולאורך היום, כשאני מבינה כמה באמת שחדרתם לי ללב, אני כל כך שמחה. אני יודעת שלא נכביתי. שהוא לא היחיד שאני יכולה לאהוב. אני מבינה כל יום מחדש שאתם האהבה הגדולה שלי. אני מאושרת לראות את הצמיחה והלמידה היומיומיות שלכם, לפעמים נתקפת עצב שלא זכיתי להכיר אתכם קודם.

אני נזכרת כמה שהייתי שונה רק לפני חודשיים. עוד לא מעכלת את השינוי שחל בי רק בזכותכם ובזכות המזל שהיה לי להגיע מכל המקומות בעולם דווקא למקום הזה. אני יודעת,  שיחד איתכם גם אני גדלה וצומחת, עושה את הצעד לקראת חיי כבוגרת, שהוא צעד ענק ומפחיד בשבילי וגם בשבילכם. אני לומדת ממש כמוכם, להיות מי שאני באמת, לא לברוח מכלום. הגעתי למצב שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיכם. אני גאה בעצמי שהצלחתי לגלות איפה צריך לגעת בכל ילד וילדה. איך לשאול את השאלות הנכונות. איך להבין כל אחד מכם. זה לא כמו בבית ספר רגיל, שכל הילדים - שונים ככל שיהיו - מתאספים לקבוצה אחת מסודרת בעלת מאפיינים ואהבות דומים. כל אחד מכם שונה מרחק שנות אור מהאחר, ובכל זאת הצלחנו להתחבר בצורה שלא האמנתי שנצליח.

כל העצב שלי נשכח כשאני אתכם. חיוך של אחד מכם ממלא לי לרגע את הריקנות שנשארה בי. אני מרגישה איך החוויות הקטנות איתכם סוגרות לאט לאט את החור שיש לי בלב. אני מקבלת מכם לאורך היום מתנות קטנות של אהבה - אני נותנת לכם ומקבלת פי 100. וכמו שאני יודעת לשים לב מתי אתם צריכים מילה טובה, מתי ליטוף, ככה להפתעתי או שלא להפתעתי, גם אתם יודעים לעשות אותו דבר.

 נכון, לא תמיד קל לי. וגם לי כמו כולם יש רגעים של נמאס. אבל כמו שאני מבינה אתכם, איכשהו, גם אתם מבינים אותי. אני לא מצליחה לתאר את הרגשות שמציפים אותי. כמה שטוב לי לראות אתכם לומדים. אוהבים. רבים ומשלימים. צוחקים. גדלים. אני אוהבת כל אחד מכם כמו משפחה. כמו ילדים שלי. יום בלעדיכם ואני מתגעגעת, רוצה כבר לבוא. שוב להיות איתכם, לשחק, ללמוד ביחד, פשוט לאהוב. אני יודעת שכמוני גם בשבילכם קיים רק עכשיו, הרגע הזה. וכל רגע חשוב לחוויות שתיקחו הלאה. ואני מנסה לדאוג שכל רגע יעבור בשלום.

כל מה שאני צריכה זה להגיד תודה. תודה על האור שהבאתם לחיים החשוכים שלי. תודה על כל האהבה שמצאתם בי ועל זה שאתם רואים בי רק את הטוב. תודה על כל האהבה שאתם מעניקים לי, כל אחד בדרכו שלו : זאת בחיבוקים וזה במתנות, זה בחיוכים וזאת בעוגיות, זה ב"כיפים" וזאת בבדיחות. ולא שכחתי לרגע שאתה ששואל מידי פעם אם הוא חזר, לא שוכח להגיד לי מידי פעם ש"אין כמוני בעולם". תודה על שלימדתם אותי אחרי כל הכאב, לא לפחד מאהבה, לא לפחד לתת את הכל מכל הנשמה, לפתוח את הלב ואת הדלת ולהזמין את כל מי שאפשר להכנס. אתם מכולם הצלחתם ליצור עולם קטן של שפיות וטוב בתוך העולם הקשה והמשוגע שלנו. אני יודעת שאני אוהב אתכם כל החיים. בתום השנתיים האלו, אני אבוא הרבה לבקר אתכם. אני אתגעגע מאוד.

ועד אז, אני רוצה ומקווה שנפיק מכל רגע את כל הטוב שאפשר. שנמשיך למלא אחד את השני את השלישי, להיות רשת התמיכה המשפחתית והאוהבת שבית הספר הזה היה עוד לפני שהגעתי.

עכשיו אני יודעת שאני חזקה מספיק לעבור הכל. גם אתם תדעו את זה ביום מן הימים, אני מקווה.

תודה שגיליתם בי אהבה שלא ידעתי שקיימת בתוכי. אוהבת לנצח.

לינור

המחשב שלי היה מקולקל מלא זמן. וכתבתי יומן, אבל במחברת. ככה שזה לא יהיה פה.. אלא אם כן יום אחד יהיה לי כוח להכניס את זה. ואז אני אוכל סוף סוף להעיף את המחברת שכל הזמן אני מפחדת שמישהו ימצא ויקרא.

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי כאן ומבינה כמה שצדקתי. וכמה שטעיתי ממש כמה ימים אחר כך.

כתבתי את זה לא סתם. הרבה זמן הציק לי מה עדיף? ה"הפכים המשלימים" או ה"נפש התאומה" ובסוף, למרות כל ההזהרות שלי לעצמי, החלטתי כן ללכת על הנפש התאומה.

זה היה סיוט. היתה אהבה חזקה, היו געגועים, וביחד עם זה באו הרבה פגיעות והרבה אגו, הרבה משחקי כוח. הרבה מאוד מריבות. וזה בלשון המעטה כי פשוט אין לי עכשיו זמן וכוח לתאר את זה.

זה החזיק בדיוק חודש. אושר מהול בעצבים - ככה אני קוראת לזה.

זאת ידיעה שאתה במקום הנכון, אבל הרגשה שמשהו לא בסדר. וזה בגלל כל מיני הפרעות מבחוץ ומבפנים, ובעיקר בגלל הפחד להיות פגיעים וחס וחלילה להיות החלש והנשלט.

כשנותנים למלחמה על שליטה להיות הדבר העיקרי בקשר - הקשר נשרף מהר מאוד, וזה מה שקרה כאן. למרות שבכל מקרה לא היה לנו סיכוי להיות מאושרים בגלל שהבסיס (ה"חבילה" שכל אחד מביא איתו) גם כן על הפנים.

אין זמן להפגש. אין איפה להפגש. אין פרטיות. אין כסף. וכל אחד מביא איתו מטען עצום של בעיות מהבית שאפילו אם נשקר ונגיד שלא אכפת לנו - זה מה שמעסיק אותנו רוב הזמן. ושנינו רוצים לעזור, רוצים לייעץ, רוצים אולי לשלוט, ומצד שני לא רוצים לשמוע. מבקשים עזרה ולא מוכנים לקבל אותה. כי ככה אנחנו.

אני חושבת ששנינו נתנו תקווה אחד לשני, בזמן הקצר הזה שהיינו ביחד, שאפשר להתגבר על כל הצרות של החיים ולהיות מאושרים. אני זוכרת שככה הרגשתי כשהייתי לידו. כאילו כל העולם נמחק וכל מה שחשוב זה שאני איתו. ואני גם זוכרת שהוא אמר שאני הדבר היחיד שנותן לו תקווה ואושר בחיים - למרות שיכול להיות שהוא אמר את זה סתם.

רוב הזמן הסתרנו רגשות. כנראה שגם זה נובע מכבוד, או מהפחד אחד מהשני - כי כשאוהבים פוחדים להפגע ואנחנו כבר נפגענו אחד מהשני בעבר.פעם ב.. היה רגע של כנות, שנתנו לכל הרגש לצאת. ואלה היו הרגעים הכי יפים ואמיתיים. רוב הזמן אחד מאיתנו היה ברוגז. וזה מעצבן כי במקום לנצל את הזמן ביחד להנות, למלא מצברים, עייפנו אחד את השני ועיצבנו.

כל זה היה לפני 6 שבועות. 6 שבועות שהרגשתי מאוד חזק. שכל יום אני בוכה, כל יום אני מנסה להבין איך ה' נותן ולוקח כזה דבר. מתחרטת שהכרתי אותו. מודה שהכרתי אותו. 6 ערבי שישי שידעתי שהוא יוצא ואכלתי את הלב שאני לא איתו. 6 שבתות שנזכרתי איזה כיף זה שבת איתו. ועדיין לא עבר לי. עכשיו אני במילכוד..

אני לא רוצה אף אחד אחר. אני כבר יצאתי עם הרבה בנים, וכשהייתי איתו הבנתי שהוא כל מה שחיפשתי. יותר נכון שחיפשתי בכולם אותו. אני לא רוצה להכיר אף אחד. מצד שני אני יודעת שגם איתו זה לא אפשרי. יש מעט דברים שבהם הוא שונה ממני ואלה דברים מאוד חשובים. למשל המחשבה שאהבה מראים דרך הוצאות כספיות. למשל הברוגזים שהוא עושה. למשל שלא אכפת לו לפגוע, שהוא נהנה להגיד משפטים כמו "עוד תבכי בגללי". למשל שהוא לא רואה את החסרונות שלו אלא רק של אחרים. לא מוכן להודות בחיים שהוא זקוק למישהו, ואם כבר הוא הודה שהוא זקוק לי זה הבהיל אותו וגרם לו לברוח יותר מהר. הוא כל הזמן בפחדים. לא להיות תלוי בי מידי, שאני לא אהיה תלויה בו. וזה בסדר אבל זה גורם לו להיות קר ולי להיות קרה בחזרה. וזאת לא אהבה. אני בחורה של לב, והוא בחור של היגיון. והכי גרוע, הוא עושה הכל לשנות את בת הזוג שלו למה שהוא חושב שיהיה טוב בעיניו, ואחרי זה שונא את מה שהוא יצר, בניגוד אליי שאצלי הכל נחשב חלק ממנו, ואם אני אוהבת אותו אז אני אוהבת כל מה שהוא עושה ובגלל זה אין לי אינטרס לשנות אותו גם בדברים שאצל מישהו אחר היו מפריעים לי. - אז גם להיות איתו לא יהיה אפשרי בחיים.

אז בעצם הגעתי למצב שאני רואה עתיד לבד בפעם הראשונה. אני לא רואה חתונה. אני לא רואה זוגיות. כששואלים אותי מה עם ילדים אני אומרת שאולי עם חבר טוב, אולי עם זוג גייז. אף אחד לא מושך אותי, אף אחד לא גורם לי להרגיש. עצוב לי שאני רואה לעצמי עתיד לבד. אני, שכל מה שחשוב לי בחיים באמת זה אהבה. שכל המטרות שלי בחיים התנקזו למטרה אחת - להקים בית בישראל עם גבר שאני אוהבת באמת, ולעשות אותו הבית שתמיד חלמתי.

בינתיים אני גם לא מצליחה לחשוב על משהו שהוא פחות מזוגיות, אבל אני מאמינה שבסוף הלבד יימאס עליי ואני אמצא לי שותף לסקס או משו. (אני מדברת על עוד כמה שנים)..

זה היה אמור להיות חלק קטן מהפוסט ובסוף תפס שטח נרחב..

בכל מקרה התחלתי גם שירות לאומי. אני עושה שירות בעיר שלי, בבית ספר של חינוך מיוחד. הצוות שם מאוד נחמד, והילדים הם האהובים שלי. את כל הריקנות שנשארה לי בלב הם ממלאים לי והם האהבה האמיתית שלי. כל אחד ואחת מהם. ולא קל שם, בכלל לא. למי שמתחבר ונותן הכל פיזית ונפשית כמוני כל יום מחדש זה מתיש. אבל זה שווה את זה. אני נותנת ומקבלת בחזרה. איזה כיף זה לבוא אחרי יום שהיתי חולה ולשמוע שהתגעגעו אליי. או כשילד בא ומספר לי דברים אישיים כי הוא בוטח בי. או כשמורה אמרה לי שלשום שהיא שמה לב למאמץ שלי, ושמה לב לשינוי אצל ילד אחד במיוחד מאז שהגעתי ודי לקחתי על עצמי.

אני גאה בעצמי. גאה במה שאני עושה ונהנית מזה, וידעתי שזה מה שצריך בשביל להוציא אותי מהבית ומה"עצלנות". חוץ מזה זה המקום המושלם בשביל השינוי וההתבגרות שהייתי צריכה לעבור.

עכשיו כשאני בצד המטפל והדואג אני שונה. הפכתי משתקנית לפטפטנית, מדיכאונית לחייכנית. הפכתי להיות נחמדה. חברותית. (שנים פחדתי שזהו , איבדתי את כל הכישורים החברתיים.. מסתבר שהם היו חבויים מתחת לפני השטח). אני מרגישה את השינוי בכל רגע של היום. סוף סוף נהייתי אני. בלי הצגות. כל דקה ודקה מהיום אני אמיתית, לא נחבאת כמו פעם, להפך מחפשת להשפיע, להשמע, לשנות. ואנשים אוהבים אותי על זה. אני רואה את זה במיוחד בהערכה של הצוות אבל שמתי לב גם איך האנשים הקרובים אליי ביותר מרגישים את השינוי. עכשיו אני יכולה להגיד סופית שהתבגרתי. שיש לי אישיות חזקה.

מה עוד?

עברתי טסט ראשון :) איזה כיף. חבל שאין אוטו.

אני רוצה לצאת לעבוד, אבל כרגע אני תשושה כי או שאני בשירות או שאני בבית ואמא שלי מושבתת (פציעה בעבודה) לבינתיים ככה שאני כל הזמן בסידורים בחוץ או בבית. יש לי הרבה מטרות, אני יודעת מה אני צריכה בשביל להיות מרוצה מהחיים שלי (במידת האפשר אחרי מה שרשמתי למעלה) ולאהוב את החיים שאני לפעמים לא כל כך אוהבת.

התחלתי לקרוא תהלים, זה נותן לי כוח. אני מבינה עכשיו שהקריאה יכולה להיות גם לאו דווקא בשביל אלוהים אלא בשבילי, נטו בשביל לשאוב כוח כי יש שם מילים חזקות ונותנות תקווה, אופטימיות. יש דרך מיוחדת למי שכתב את הספר הזה - המון ייאוש, תיאור של כל הצרות, ואחרי רגע מחיקה של זה, מין "אבל" גדול והרבה אופטימיות.

אני שמחה שתיקנתי את המחשב כי חסרה לי מאוד המוזיקה - כל היום לשבת עם הרדיו ולחפש שירים יפים זה לא לעניין. אז עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב - השבת הזאת אפילו עברה די בנעימות בניגוד לקודמות. אני רק צריכה למנוע מקרה שהמחשב עוד פעם ימנע ממני לצאת החוצה, למרות שעם השינוי מקצה לקצה שעברתי קשה לי לראות את זה קורה.

אה, ואני חולה. אז עכשיו אני בחופש. זה מרוב המזגנים בבית הספר, זה כאילו אני משרתת בקוטב הצפוני (לא שבדרומי חם - שלא יעבדו עליכם). קיבלתי 4 ימים אבל אני כנראה אנצל רק 2. לא יכולה לא לראות את הילדים האלה 4 ימים שלמים.

שבוע טוב :)