המרדף אחר האושר

תכף נגמר לו חודש ינואר של 2008 ואני מוכת הלם.

בימים האחרונים מטרידות אותי יותר מתמיד מחשבות על הזמן, על החיים הקצרים, ועל ניצולם. ועל איך שאנו חיים את החיים ומתבגרים ומשתנים במתינות כמעט-בלתי-מורגשת. אני לא מאמינה כשאני רואה את האנשים סביבי. נוכחתי שככל שאני מתבגרת, גילאים שפעם נראו לי מבוגרים הולכים ונראים לי צעירים יותר. הכוונה - בתור ילדה בת 7,8,9 הייתי רואה אנשים בני 40 כמבוגרים מאוד. את ההורים שלי שהיו בסביבות גיל ה30 ראיתי כשאנשים צעירים. ועכשיו ההורים שלי הם בני 40. וחלק גדול מהאנשים שאיתם אני עובדת הם סביב הגיל הזה. והם פתאום נראים לי צעירים. גיל 40 פתאום לא כזה מבוגר. וגם לא 50, ו60. ועכשיו כשכמעט וכבר הגעתי בהפתעה לגיל 20, בזוכרי שאך לפני רגע הייתי בת 7,8,9,10 וכו', אני יודעת שבלי להרגיש גם אני אגיע לגיל 40, 50 ו60. ואז כמו עכשיו, בני גילי ייראו לי כבני הגיל ה"רגיל", הצעירים ממני ייראו לי כילדים ואף תינוקות, ובני ה80 וה90 ועד 120 ייראו לי מרחק פסיעה ממני.

מאז שאני זוכרת את עצמי הפחידו אותי מחשבות על זמן או יותר נכון על חוסר הזמן. כשאני נכנסת למעגל כזה של מחשבות מאוד קשה לי לצאת ממנו. עכשיו אני מסתכלת עליו בנקודה קצת יותר בוגרת, מה שמצד אחד גורם לי לפחד עוד יותר מהזמן שבורח לי מבין האצבעות, אבל מצד שני אני יודעת להתמודד איתו בצורה נכונה יותר, ולא מידרדרת עד דיכאון וחרדות.

מפחידה אותי המהירות שבה עוברות 24 שעות, שבוע, חודש. אני וכולם סביבי לא מנצלים את החיים. לא חושבים לעומק מה אנחנו בעצם עושים? מה המטרה שלנו? הרי כל מה שיש הוא עכשיו, החיים קצרים כל כך. 80 שנה זה רגע קצרצר בעולם הזה. כל כך חשוב לחיות כל רגע, להנות, לשאוף להרגשה טובה כמה שיותר לאורך זמן. הרי מה כבר יש לנו בחיים האלה.

אמא אוהבת להגיד "ראיתי את אבא שלי הולך לקבר, לא קברו אותו עם הכסף שלו". אני חושבת על היום האחרון של חיי. בין אם אני יודעת שהוא האחרון או לא. מנסה לתאר לעצמי אותו. (לא מרצון, פשוט מחשבה שלא מניחה לי) מה נשאר ביום הזה? רק לדעת שחייתי חיים מלאים, שהשארתי חותם, שאהבתי, שהייתי מאושרת. כל השאר מסביב נשכח. הנה מתגמדים להם חילוקי דעות גדולים כקטנים, עניינים כספיים, עייפות, וכל הדברים המשניים שמעסיקים את ראשי בחיי היומיום של "עכשיו".

ה"עכשיו" הזה הוא כל כך קצר. כל רגע עובר ומגיע רגע חדש. וכשלא זוכרים אפילו את אתמול, יש צורך בשינוי עמוק של סדר העדיפויות. יש לי צורך עצום למלא את המקום שנקרא "אושר". לדעת שאני מאושרת. זה לא חייב להיות תמידי. זה גם לא יכול להיות. אני מדברת על הרגשה כללית של אושר. ואני מאוד קרובה לזה. אני יודעת כבר להגדיר לי מה האושר הזה. לפעמים אני חושבת שהאושר המושלם הוא להעביר את החיים רק ב"הנאות" כלומר לא לעבוד (מבחינה תיאורטית) אלא רק לבלות כל הזמן. אבל זאת טעות. אני לא מתכוונת לעבוד כי "חייבים" אלא כי חלק מהאושר אצלי תלוי בהרגשה של הצלחה. נראה לי ש3 גורמים עיקריים לאושר קיימים והם אלה: (לא לפי סדר)

ה צ ל ח ה  ,  ה נ א ו ת  ,  א ה ב ה

ושלושתם צריכים להיות איכשהו משולבים אחד בשני.

החיים האידיאליים בעיניי הם כאלה של עבודה מסויימת, שמוציאה ממני את היכולות והכישורים שלי, ובה אני מרגישה גאה בעצמי, חיונית לעולם, וגם נהנית ממנה; ב"הנאות" אני מתכוונת לבילויים יותר מאשר להנאות שכרוכות בדברים שקשורים בעבודה. הכוונה לכל מה שמהנה - מסיבה, ים, אוכל, חופשות וכו' וכו'. גם סוג הבילוי משתנה עם הזמן - לכל גיל הבילויים שלו. ; ובאהבה אני מתכוונת לכל מה שקשור בתחום הרגשי. אהבה לעצמי, למשפחה, וכו'. להיות חיה מבחינה רגשית.

בשילוב של שלושת אלה אני רואה מכלול שלם. לא רק עבודה בלי הנאה, לא רק הנאה בלי עבודה, ולא רק רגשות בלי מעשים.

ואם בעבודה אפשר גם להנות, וגם להתפתח רגשית - ושלושתם משולבים יחד.. פעמיים כי טוב.

אני חושבת שמדובר בנושא חשוב אבל אני לא מחדשת פה כלום לעצמי. ובעצם הפוסט הזה כולו הוא מיותר לחלוטין.

אני פשוט לא מרגישה במיטבי.

ונמאס לי לחשוב אותן מחשבות, להסתובב סביב עצמי ולהשתגע.

אני מרגישה בודדה. אני צריכה גבר בחיים ומצד שני אני לא רוצה.

הבדידות הזאת יכולה לשגע אותי.

נו טוב, לפחות הוצאתי קצת מהפחדים שלי שיש לי סיוטים עליהם כל הזמן.

מי יתן ויהיה סופשבוע נפלא.

היה לי סוף שבוע מאוד נחמד, סה"כ.. ומכיוון שבשבוע הבא אני כבר לא אזכור כלום אולי כדאי לכתוב. :)

ביום חמישי היה יום נחמד. בסוף לא יצאתי להצגה כי יצאו רק שני ילדים (מכיתה של 5), וזה יצא בסוף לטובה כי אחרי לא פחות משעה וחצי הם כבר חזרו. העברתי את כל היום ברשות עצמי, כי המנהלת והסגנית שלה לא הגיעו וכולם עושים מה שבא להם.. היה יום מאוד שימשי ובימים כאלה כולנו מחפשות את השמש. רוב היום ישבתי בשמש או טיילתי בשמש. בתורנות אוכל גם היה סבבה, דאגתי לסידור השולחנות והכסאות כרגיל, לפני ואחרי האוכל (בסיוע מאוד נלהב של כמה ילדים) ולשמחתי השתמשנו בכלים חד פעמיים כך שחסכנו את כל עבודת הכפיים שאחרי. היום עבר מאוד מהר וכמתוכנן, נסעתי מהעבודה ישר לקניון עזריאלי לפגוש את בתאל, הגענו די ביחד וזה היה התחלה טובה, היה מאוד משעשע. דבר ראשון ומובן מאליו רצינו לאכול. שעה התווכחנו אחת עם השניה שתחליט כבר מה לאכול ובסוף יצא שאנחנו מאוד דומות בכיוון האוכל ושתינו רצינו מקדונלדס. אכלנו ודיברנו תוך כדי, לא היו לה בשורות מי יודע מה חדשות בשבילי אלא הסיפורים הרגילים, הקשבתי הגבתי במה שיכולתי, אבל נראה לי שמה שהיה חשוב בשבילה זה בעיקר לפרוק הכל (נראה לי כי היא אמרה ככה. חחח), אחרי האוכל היינו מאוד כבדות, ממש לא הרגשתי טוב. הלכנו עוד יותר כמו זקנות מאשר מקודם. אחר כך החלטנו לבדוק אם יש סרט יפה, נכנסנו לסרט בשם "לעולם לא אוכל להיות שלך" שהוא קומדיה רומנטית מאוד חמודה, לא היה כל כך מוסר השכל מהסרט אבל היה נעים לצפות בו, הוא נותן כל מיני תזכורות לאיך צריך להתנהג בקשר, ועל כמה שחשוב להיות צעירים בנפש לא חשוב באיזה גיל. אחרי זה נכנסנו שם לג'ויסטיק, שיחקנו קצת.. את הכרטיסים אני שומרת אצלי לפעם הבאה (חשבנו שכדאי לעשות את זה פעם ב.. חבל על הקשר שלנו שהתמסמס ככה, למרות שלא הרגשתי שאולי חצי שנה לא דיברנו, נשארנו קרובות כאילו רק אתמול התנחלתי אצלה בחופש הגדול), אחר כך כבר היינו גמורות, הסתכלנו בכמה חנויות בגדים - הייתי עייפה מידי בשביל להסתכל, ובסוף ליוויתי אותה לרכבת , ומשם הלכתי לתחנת האוטובוס.. חיכיתי לאוטובוס יותר מחצי שעה! זה היה מאוד מעצבן כי היה קר וקפאתי מקור. הגעתי הביתה בסביבות 9 וחצי וב11 כבר הייתי במיטה. אתמול קמתי ב11. (גמורה אמרתי כבר?) לא היה משהו מיוחד אתמול, יום רגיל למדי. נחתי בעיקר. היום גם התכוונתי לנוח אבל סבתא אמרה שהיא רוצה לדבר איתי והדאיגה אותי אז הלכתי אליה, בסוף הסתבר שרוצים שאני אעשה את החיסון הזה נגד סרטן הרחם. לדעתי זה חיסון מאוד מיותר. כל כך הרבה מחלות יכולות לקרות לבנאדם, אז מה? כל חיסון שיהיה אני אעשה? 1800 שקל זה עולה והן רוצות לשלם לי. מיותר, התחמקתי באלגנטיות מה.

כבר שבועיים בערך שכולם במשפחה של אבא שלי באטרף מאופנועים, כי יש 2 אופנועים מתחת לבית של סבתא. כמובן שהם ירדו, עשו כל מיני סיבובים, מאוד דאגתי כי רם סיפר לי שפעם שעברה יעקב נסע ממש מהר והוא פחד.. אבלללל אחרי שהם כבר כמעט קיפלו את הבסטה וכבר רציתי ללכת הביתה הלכתי ליעקב ואמרתי לו "בוא במקום שאני אסע הביתה במונית תיקח אותי על האופנוע רק לאט כי אני צעירה ואני רוצה לחיות" ואז הוא שאל בת כמה אני ואמרתי עוד מעט 20 אז הוא אמר "נו מספיק לא?" מאוד מצחיק. היה מאוד כיף על האופנוע. הוא נסע די בזהירות רוב הזמן . חחח רעדתי מקור ומפחד אולי חצי שעה אחרי זה. זה עשה לי את היום.

זהו נראה לי.

לילה טוב.

השבוע עובר די נחמד. מחר כבר מגיע עוד יום חמישי ואני כרגיל מתפלאה מאיך שהימים והשבועות רצים אצים להם. מחר בכלל הולך להיות לי יום מצויין ועמוס כל טוב, בעזרת השם.

קודם כל זה יום קצר - עד 2 וחצי. דבר שני אני נוסעת עם הכיתה של ליאורה להצגה וזה בטח יעביר 3-4 שעות מהיום ככה בפנאן. אחר כך אני תורנית אוכל - מה שהתחיל בתור דבר מאוד מעיק והופך נחמד מפעם לפעם. זה לא כזה נורא. ככה היום בעבודה אמור לעבור מהר, ואז אחרי שאני אגיד לכולם שבת שלום אני נוסעת ישר משם לעזריאלי לפגוש את בתאל.

הרבה זמן לא יצא לנו להפגש או לדבר בכלל, ממש התרחקנו ודווקא הרעיון הגיע ממנה בתחילת השבוע ואני הצעתי שניפגש בעזריאלי כי הכי סבבה שם. (כי אני רוצה בגדים) חחחח

קצת באסה ללכת מיום כזה ארוך לתל אביב, כי כל השבוע הייתי מאוד עייפה ויום חמישי זה תמיד היום שהעייפות של כל השבוע ניכרת אצלי, וגם הגב שלי קצת תפוס השבוע, אני מתארת לעצמי שזה הקור וההרמה של שולחנות בתורנות אוכל, ואני די הולכת כמו זקנה. ואיך להגיד את זה יפה? אחרי יום בבצפר אני מרגישה תמיד מסריחה, ולא רק אני, בכל זאת יש ילדים שיורקים לך לתוך הפרצוף, יש כאלה שסתם נמרחים ונעצור פה.

אבללללללללל לא נורא בכלל! בתאל אמרה שהיא אחרי שיעור ספורט. חחח (לא שזה משתווה)

אני מקווה שאני לא אסריח ממש, שאני אוכל להסתדר ולא להרגיש צורך במקלחת דחופה (הסיכוי לזה גבוה כי מחר אני בהצגה), ואני מקווה שאני אראה נורמלי ולא כמו איזו ווג'ענה. הייתי מעדיפה להתקלח ולצאת שוב, אבל זה ייקח מלא זמן אז זה סתם מיותר.

אני אשב איתה קצת, נאכל נשתה מה שיבוא לה, אני מתכננת לפלוש על כמה חנויות בגדים שגונבה לאוזניי שמועה על מבצעים והנחות בהם.. מזל שהמשכורת לא בוזבזה עדיין. אולי גם ייצא לי מזה בגדים חדשים. והיא גם הציעה שנלך אולי לסרט כי יש לה את המבצע של סלקום כרטיס שני חינם בימי חמישי.. אז נראה אם יש סרטים טובים זה יכול לסגור טוב את השבוע.

עצם זה שיש לי למה לחכות גורם לי להרגיש כאילו מחר זה כלום ויעבור בצ'יק, ומבחינתי הסופ"ש כבר מתחיל :)

מה עוד רציתי?

אה. שמתי לב שנרגעתי. זאת אומרת בהרגשה הכללית. פתאום הורדתי הילוך והפסקתי להלחם בעולם, ואני נותנת לדברים לקרות מעצמם, עד עכשיו זה עבד יפה. ממש הכל מסתדר לי לטובה מעצמו.

אני קמה בבוקר ובמקום לספור שעות עד סוף היום אני פשוט מעבירה אותו, והוא עובר בלי שאני שמה לב. אני לא סופרת את הימים עד סופ"ש והנה בא יום חמישי ומפתיע אותי. הפסקתי להלחם ולחפש את הרע סביבי בבית הספר, אני פשוט עושה מה שמוטל עליי ומבינה שזה בכלל לא רע, יכל להיות הרבה יותר גרוע, ודברים מסתדרים לי יפה. אני מתעלמת ממה שנראה לי כמו יחס לא טוב ומפנימה וזוכרת רק את הטוב, ויש הרבה. והנה פתאום התורנות אוכל נהייתה כיפית, הנה נותנים לי אני בטוחה בתור צ'ופר את ההצגה מחר, כי כבר 4 ימים שאני עם הכיתה של ליאורה, שזו הכיתה הכי קשה בבית ספר, ואני לוקחת את רוני תחת חסותי מרבע ל1 כשעמוס הולך הביתה, ומטיילת איתו ולא מתעייפת, ואני רואה את המבטים שנועצים בי וציחקוקים כאילו אני איזו משועממת אבל גם שומעת שאומרים "היא מרדימה אותו ככה" ויש הערכה מסוימת לאי - עצלנות שאני מראה. ובקשר לחיים מחוץ לשעות העבודה - גם נחמד לאללה.

אני עדיין מחכה לטלפון מאסנת שתגיד לי מתי נוסעים לקניון הזהב, ובדיוק כשהפסקתי להתבאס על סופי שבוע ועל זה ש"אין לי חיים" אוראל אמר לי שהוא תכנן לעשות לי הפתעה ביום שישי ושנצא למועדון אבל רוב הסיכויים שזה יידחה לשבוע הבא בגלל שיש לו מישהי חדשה והתנצל יפה. חח זה היה מוזר. , בתאל פתאום עם הקניון, ונהיה לי חיים לאט לאט :)

שמתי לב שאני הרבה מאוד משתמשת בביטוי לאט לאט. מה זה אומר עליי?

בקיצור אני צכה לתת לחיים לקרות. בסבלנות, בלי לנסות לגלות את העתיד, זה קורה כל כך טוב בינתיים, ויש לי הרגשה טובה. אני אדם מאושר ופשוט יכולה להיות יותר מאושרת. בשונה מבעבר שבלי חבר הרגשתי שאני לא שלמה.

פתאום הבנתי - עמוס לא מגיע מחר!  ובגלל זה אני יוצאת להצגה - כי מישהו הבין שחוץ מעמוס אני היחידה שמסוגלת להתמודד איתו. זה אפילו יותר טוב מהמחשבה שזה צ'ופר.

לילה טוב. :)