הימים האחרונים ימים של ניקיון. לא, אני לא מנקה את הבית.
אני חולה.
נהייתי חולה ברגע שהחלטתי שאני עוברת הלאה ממנו.
בזמן האחרון למדתי, שאין דבר כזה להיות חולה סתם. לגוף יש מטרה מסויימת.
זו יכולה להיות נורת אזהרה שאומרת "תנוח, אתה מגזים".
זו יכולה להיות התרעה של הגוף על כך שאתה מדחיק דבר מסויים, מתעלם מדברים שדורשים התייחסות ופתרון.
וזה יכול להיות ניסיון של הגוף והנפש להתנקות מדבר מסויים.
אני חולה כבר כמה ימים.
כואב לי כל מיני מקומות. אני משתעלת כל הזמן. מתעטשת. רוצה להקיא.
לא עשיתי יותר מידי דברים בזמן האחרון, הכל כרגיל ובשגרה, אז זה לא נפילה למשכב לשם מנוחה.
ואני לא מדחיקה כלום, להפך, בדיוק הגעתי לשלב שאני מרגישה משוחררת יותר, מוכנה להרפות מהעבר ולעבור הלאה.
ואז הבנתי, הגוף עוזר לי להתנקות ממנו סופית,להוציא אותו כדי שיהיה מקום למישהו אחר.
אני חושבת שהוא לכלוך בתוכי.
המחשבות עליו עשו לי רע, האהבה שלי אליו עשתה לי רע.
הגוף שלי כל כך שמח שהחלטתי סוף סוף לוותר עליו, שמיד בלי לחכות הוא כבר עושה לי עבודת ניקיון מאומצת.
חג פסח הזה, חג החירות, מסמל בשבילי היום את החופש האישי שלי.
כבלתי את עצמי לרצונות בלתי אפשריים, לאהבה שהיתה רעה בשבילי. לסבל.
שיעבדתי את החיים שלי למטרה אחת ויחידה - להיות מספיק טובה בשבילו.
פה זה נגמר.
אני יוצאת לחופשי. משאירה מאחור הרבה לכלוך, שיהיה שם בשבילי כשיעור, יזכיר לי ממה להמנע בעתיד ומה לא יכול לעבוד אף פעם.
המטרה שלי עכשיו תהיה להיות מספיק טובה בשביל עצמי.
כשאני אבריא (אני נותנת לזה יום יומיים - מתארת לעצמי שזה יהיה בדיוק בליל הסדר) אני אתחיל מחדש נפשית ופיזית.
ברגע שהבנתי את זה, הסבל מהתסמינים עצמם פחת קצת. הבנתי שזה הכרחי בשביל לטהר את עצמי מכל הסבל של החודשים האחרונים.
זה מזכיר לי משפט משיר של איה קורן.. הולך ככה.
"להשתעל ולירוק, להזיע אותך החוצה, כי לא נשאר מקום יותר בתוך הגוף שלי."
חג שמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
