המרדף אחר האושר

בבת אחת אני שוב עוברת מקיצוניות אחת לשניה.

הימים האחרונים היו לי מאוד לא נעימים. כל העבודה שלי על אופטימיות, שמחה פנימית וכו' נשכחה ממני ולא הצלחתי יותר לחייך. נכנסתי ללופ של דיכאון, כשכל יום יותר עצוב מקודמו, לא היה לי כוח כבר לעשות כלום. בקושי סחבתי את עצמי לעבודה, וגם שם לא היתה לי  טיפת סבלנות לכלום. הכל נראה לי שחור ומסריח.

והנה הצלחתי אחרי כמה ימים של מאבק, להתגבר על עצמי ולצאת מזה!

אני מאמינה שאם אני מאושרת מבפנים, דברים טובים קורים לי. זה כבר הוכח לי כמה פעמים. ובאמת הימים האחרונים, שהתחילו סה"כ מדקה אחת של עצב, נמשכו ונמתחו כמו מסטיק כי לא הצלחתי לצאת מהמעגל שנכנסתי אליו. ראיתי הכל שחור והכל באמת התחיל להיות שחור ומגעיל.

היום בבוקר חזרה לי האופטימיות.

הזכרתי לעצמי שהחיים די קלים. ושהרבה דברים שמטרידים אותי בחיי היום יום הם, במבט כללי ובדיעבד, חסרי חשיבות כמעט לגמרי.

בעבודה קשה? מתיש? סוחט נפשית? נמאס? עוד 4 חודשים אני אומרת ביי ביי ואז אני אתגעגע.

בבית לא תמיד איי איי איי? לפחות יש בית, יש משפחה, ואני לא לבד בעולם.

האהבה שלי מתבזבזת? יום יבוא וזה ישתנה ואז אני אתגעגע לדקה של שקט, של לבד. ל"רווקות" שאני מנסה לנצל כל עוד היא קיימת, אמנם לא בחרתי בה אבל אם היא כבר ישנה אז למה לסבול בתוכה?

טוב לי בפנים.

ואני מרגישה שמשהו טוב עומד לקרות לי.

תמיד כשהיתה לי הרגשה כזאת, צדקתי. לפעמים זה לוקח קצת יותר זמן ולפעמים קצת פחות, אבל בסוף זה קורה ואני אומרת "ידעתי". אני לא אעסוק בניחושים. אני סבלנית. אני נהנית מעכשיו, מהיום, ממה שיש לי. וגם לפעמים מהמחשבה על מה שאוטוטו יהיה לי.

כאדם, אין לי גבולות.

אני יודעת שאני יכולה להיות ולעשות מה שאני רק ארצה, יכול להיות לי כל מה שאני רק רוצה וצריכה, ואני רק צכה לדעת מה זה שאני רוצה וצריכה.

אני זוכרת שעד לא מזמן אחד הדברים שהכי רציתי (וגם הקדשתי לו פוסט עצבני במיוחד) זה להראות טוב. רציתי שיהיו לי בפעם הראשונה בחיים בגדים, שאני אוהב. שאני אראה וארגיש בהם נפלא, ושיתאימו למי שאני. רציתי להראות טוב בחוץ, בבית, בעבודה, בזמן בילוי. מעט זמן חלף וזה קרה.

היום אני יכולה להגיד שאין יום אחד שבו אני חושבת שאני לא נראית טוב, או מרגישה רע עם עצמי (מה שהיה פעם דבר יומיומי) וזה עשה פלאים לביטחון העצמי שלי. אני מרגישה טוב עם עצמי, יוצא שאחוז גדול יותר מהיום אני מוותרת על הצגות ומצליחה פשוט להיות אני. וזה רק מוסיף למעגל של הטוב.

חוצמזה הגעתי למצב שאני כבר לא נעלבת משטויות שפעם היו מעליבות אותי. כבר לא נעלבת כמעט מכלום. זה כיף, שאני יכולה לשמור על מצב רוח קבוע לאורך כל היום ולא לתת לאף אחד להרוס לי אותו, גם אם ינסו.

אני מלאת תקווה.

משהו טוב מאוד הולך לקרות לי, משהו ענק.

והמשפט הזה "הקיץ הזה תלבשי לבן" שאין לי מושג מאיפה אני מכירה אותו, אם הוא קיים בכלל, מה הוא אמור להביע, ומאיפה הוא קפץ לי פתאום, כל היום מהדהד לי במוח מהבוקר.

הקיץ תהיה לי אהבה גדולה, אהבה של חתונה.

אני מקווה שזה יהיה איתו.

אני כמעט בטוחה שזה יהיה איתו.

אבל אני לא אכבול את עצמי. אולי ה' מנסה לכוון אותי למישהו אחר. (אין אף אחד כזה עדיין)

החלטתי שהאהבה הזאת לא תהיה רעה יותר.

האהבה שלי אליו צכה להיות טובה. לא אהבה של סבל.

סבלתי מספיק.

עכשיו הגיע הזמן להיות מאושרת.

מיד.

המשך שבוע טוב.