המרדף אחר האושר

מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, חשבתי יותר לעומק.

הגעתי למסקנה אחת ברורה מאוד. עד שהכרתי את הבחור הייתי מאוד שמחה, אופטימית, עם תחושה של התחלה חדשה. ומאז שהכרתי אותו ועד היום - ההפך המוחלט.

בהתחלה של קשר, או מערכת יחסים, או אפילו חברות, אהבה,(כל דבר ריגשי נו) אני זוכרת - אני אמורה להסתובב בהרגשה כיפית נורא, לרחף אפילו. ואני מסתובבת מאז שהכרתי אותו חסרת ביטחון, מיואשת, עצבנית.

נמאס לי לדבר איתו 200 פעם ביום בטלפון, לשמוע אותו מדבר עם החברים שלו, לשמוע על החוויות שלו, לחכות בממתינה, לשמוע כמה שהוא מתגעגע אבל מצד שני לדעת שהוא לא רוצה לראות אותי יותר מפעם בשבוע.

כל זה ועוד, הוא מנסה לעצור לי את החיים. מנסה למנוע ממני לצאת במעט הפעמים שאני יוצאת, לקחת לי את מעט החברים שיש לי. ובשביל מה? בשביל מישהו שבכלל אין לי מקום בחיים שלו.

היום חתכתי את זה.

זה היה מאוד קל, לא היו ויכוחים.

היתה הסכמה!

יש לי תחושה של הקלה. ממש בן-רגע חזרו לי השמחה והאופטימיות של לפני-שהכרנו.

מוסר השכל : אם משהו בחיים עושה לך בבירור רק רע - להעיף להעיף להעיף.

לא לפחד.

מדהים איך שהבטן צודקת. ואפשר לסמוך עליה.

יהיה מישהו אחר, אני לא מתכוונת לחפש את זה בנרות. מה שיקרה יקרה.

:)

נ.ב

בכנות. ההפסד כולו שלו.