המרדף אחר האושר

בנקודה מסויימת לפני כמה ימים, נפל מצב הרוח שלי. ומאז אני לא מצליחה להרים אותו.

ניסיתי כל דרך שאני רק מכירה.

ניסיתי לחייך.

ניסיתי לשמוע שירים.

יצאתי עם הבחור החדש.

קראתי דברים אופטימיים שכתבתי כאן לא מזמן.

ניסיתי לאכול. ניסיתי לאכול מתוק.

ניסיתי שינה (כי לפני הנפילה המדוברת, היו כמה ימים שישנתי ממש טוב אחרי הרבה זמן, והרגשתי שהשלמת המחסור בשעות שינה עשתה הבדל רציני במצב הרוח שלי וגם במצב הבריאותי).

ועוד כמה דברים קטנים.

הרוב לא עבד.

חלק עבד לכמה דקות ועבר.

בחמישי בערב נהניתי מאוד, שתיתי וזה הרים אותי, וגם הבחור היה חתיכת זריקת שמחה. למחרת בבוקר קמתי עם מצב רוח יותר גרוע ממה שהיה קודם.

כנראה שהגיע הזמן להביט פנימה ולשאול מה קרה.

לא יכול להיות שזה סתם.

הייתי רוצה לקחת כדור של שמחה. כי אני יודעת, בראש, שאני צכה להיות בסדר. ורק לא מזמן הייתי שמחה, אני זוכרת. אבל כאילו משהו בגוף מפריע לי. הייתי רוצה לקחת כדור של שמחה, ולהתחיל להזכר בדברים הטובים, לחזור לאופטימיות.

אני לא באמת יודעת מה קרה, אז אני פשוט אוציא מהלב את כל מה שעבר עליי בימים האחרונים.

אולי ככה יתבהר משהו.

פורים בבית הספר היה לא קל. במשך יומיים - שלושה אחזו בי כאבי ראש, מין הרגשה של דופק בצד שמאל של הראש, אני חושבת שקוראים לזה מיגרנה. אף פעם לא היה לי עד כמה שזכור לי.

עונת המעבר, החום, החג, או מה שזה לא יהיה, משפיע מאוד לרעה על הילדים. כולם יותר רועשים, יותר מציקים ומי שהיו אלימים מתונים עד עכשיו, הפכו אלימים רציניים.

כמו תמיד אלה רון ורוני.

אז רון, שיש לו נשמה טובה, ולפעמים הוא יכול להיות כזה מקסים שאני שוכחת לו הכל, סובל מאז שאחותו התגייסה. וחוסר היכולת שלו לדבר מובילה לתסכול עצום. את התסכול הזה הוא בוחר להוציא על המטרה הכי קלה שלו - אני וחברות שלי. אותי במיוחד הוא לא סובל, הוא רק רואה אותי , אפילו דבר ראשון בבוקר, הוא ישר מרביץ לי. ויש לו מכות חזקות.

והשני זה רוני, שלא חשוב כמה מכות אני אחטוף ממנו, אני אוהבת אותו מאוד. יש משהו מיוחד בילד הזה, שגורם לנו לאהוב אותו על אף כל הצרות, יודעות שבלעדיו יהיה משעמם. הסייע שלו לא הגיע לעבודה בשבוע האחרון, וזה לא הועיל. אנשים מאנשי הצוות רוצים להראות את סמכותם על חשבונו של רוני, ואחר כך אנחנו אוכלות אותה. כמה נלחמו בו, הילד מרגיש מאויים, וחופשי מאוד עקב זה שהסייע שלו איננו. ואולי עצוב שהסייע שלו איננו. האלימות גואה וזה הגיע לפני כמה ימים לתקרית שבה הוא זרק כיסאות על חברות שלי. אחת קיבלה מכה בראש, אחת מכה בבטן. ועכשיו שתיהן מפוחדות ולא רוצות להיות בכיתה הזאת (שבה גם רון וגם רוני) ולי אין בעיה בכיתה הזאת (לפחות לא מודעת) אז הייתי שם כמעט כל פורים.

כמה מכות. כמה כאב ראש. כמה עצבים.

חגיגות פורים היו נחמדות אבל דיכאו אותי משום מה. ביום רביעי בא בחור נחמד (היה אמור להיות ליצן אבל לא היה לבוש כליצן.. אז אני לא יודעת איך להגדיר אותו) לבדר את הילדים. הילדים נהנו מאוד, כולם כמעט היו מחופשים. הוא עשה להם שמח והתרגשתי מאוד. ביום חמישי באו מהעמותה של גיבורים קטנים כמה אנשים טובים, וחיילים מהבסיס שאימץ את בית הספר - קבוצה של 20 בערך. שמנו מוזיקה בחצר וכולם רקדו היה נורא כיף. אני חושבת שצבט לי בלב, מכעיס אותי לפעמים שאחרי שאנחנו נותנות את כל הנשמה לילדים האלה יום-יום באים "צדיקים" מבחוץ לשעה שעתיים, לא יודעת להסביר בדיוק מה מעצבן אותי בזה.

חוצמזה קינאתי בחיילים. הגיעה קבוצה מאוד מגובשת של חיילים וחיילות, וזה הזכיר לי כמה שחסרים לי חברים.

אחרי השבוע הקשה הזה, יש לי סוף שבוע ארוך. מחר אני בחופש. הזמן עובר נורא מהר ועדיין לא נחתי מספיק, אז מזל שמחר חופש. למרות שהלבד הזה בבית עושה לי רע.

אה, והבחור.

משהו איתו עושה לי רע.

אני חושבת שאני משליכה עליו את כל חוסר הביטחון שלי, את כל הניסיון המר שלי.

הוא בחור מקסים. ואין לי אמונה בו. ואני משתדלת, ממש כמו שאני משתדלת להיות אופטימית.

לא עובד לי.

שאלתי אותו כבר כמה פעמים מה הוא רוצה ממני - אם זה עניין של סתם משיכה או יותר מזה. וכל פעם מחדש הוא אומר שסקס לא חסר לו, ושהוא רוצה קשר.

אני רואה בו יושר, ובכל זאת אני לא מצליחה להאמין לו.

אני מרגישה שאני צכה להציב עכשיו את כל החומות שלי, אפילו להיות רעה.

אני מפחדת נורא להאמין שוב במישהו ולהפגע שוב.

אני ארגיש מטומטמת אם זה יקרה.

לא יכולה להרשות לעצמי את זה.

מצד שני אני יודעת שאמונות מתגשמות, ואני כן צריכה להאמין בו אם אני רוצה שייצא מזה משהו.

הוא קצת הרס את זה ביום חמישי, כשניסה להכניס אותי לשירותים של המועדון.

הייתי מופתעת, לרעה.

איך רגע אחד אתה אומר לי שאתה רוצה אהבה, ושיש לך סבלנות, ורגע אחרי אתה עושה דבר כזה?

אבל אני יכולה גם להבין, בכל זאת שנינו היינו שתויים, וכן קיימת משיכה, והוא לא לחץ, ולא נראה גם כל כך מאוכזב כשסירבתי.

אני צריכה לשים את זה מאחוריי.

והשיחות איתו בטלפון.

עושות לי רע.

אני שונאת לדבר איתו בטלפון.

כל הזמן יש לו ממתינות, והוא לוקח אותן.

וכל הזמן הוא בסביבה של אנשים, ורעש.

חצי מהזמן הוא בכלל לא מדבר איתי אלא עם האנשים שלידו.

מזכיר לי במשהו את אלעד, גם איתו היה ככה אבל עליו בזמנו לא הייתי כל כך מלאת תסכול.

בזמנו לא הפריע לי כל כך.

נדלקות לי נורות אדומות.

ואני לא יודעת אם לסמוך עליהן או לא, אם הן אמיתיות או רק תוצאה של משקעים ופחד.

הזמן יבהיר הכל.

ויש לי תחושה של בדידות.

אני חושבת שהטריגר לזה זה גם השיחות איתו, ולראות כמה חברים יש לו, ועוד חמודים, באמת חברים טובים.

אני כזאת קנאית מגעילה.

והוא בכלל לא מעריך את זה שהוא מוקף חברים. מלא אגוזים ואין שיניים.

כןן אני יודעת שאצל גברים זה אחרת, לגברים תמיד יהיו יותר חברים.

אבל אני גם יודעת שאין לי מספיק חברים.

אני צריכה יותר מ2 חברות (שאחת היא ממש חברה טובה והשניה היא נשמה טובה אבל אין כל כך חיבור), ויהיו לי בעזרת השם.

אין לי ביטחון עצמי.

אני לא באמת מאמינה שיכול להיות לי יותר ממה שיש לי היום, ואפילו יותר גרוע - אני מפחדת שגם מה שיש לי היום, יכול להיות שעוד מעט לא יהיה לי.

אני מקווה שהתחושה המגעילה הזאת תעבור בקרוב.

אם לא, אני אצטרך לנקוט בפעולות מסויימות.

נמאס לי להרגיש ככה.

שבוע טוב.