אולי חשבתי שאם אני אגיד את זה מספיק זה יהיה אמיתי.
אבל העולם לא פועל בצורה הזאת.
אני צריכה אהבה.
הלוואי שזה לא היה ככה.
הלוואי שזה היה רק גופני, זה כל כך לא.
ההפך המוחלט הוא הנכון.
אני צכה אהבה.
אני צכה לדעת שיש מישהו שחושב עליי.
שיש מישהו שאכפת לו.
אני צכה לדעת שיש מישהו שיהיה שם בשבילי בכל מצב.
שיאהב אותי בשביל מי שאני, בלי לרצות לשנות אותי.
בלי דרישות, בלי תנאים.
אני צריכה מישהו שיחבק אותי מכל הלב, שיעטוף אותי.
מישהו שיגיד לי בוקר טוב, ולילה טוב.
מישהו שיתרגש ממחשבות עליי, מלראות אותי.
מישהו שירצה לספר עליי לכל העולם.
אני יכולה לעשות מישהו מאוד מאושר.
וזה מה שאני באמת רוצה.
זה מה שאני באמת מבקשת, זה מה שאני מתפללת לו כל הזמן. רק על זה אני באמת חולמת.
חשבתי לי שאני יכולה "לעבוד על עצמי".
הכמעט הזה הוא לא תחליף, והוא בחיים לא יספיק לי.
באמת שעדיף כלום.
עדיף לבד לגמרי, עם כמה שזה קשה, מאשר הרגשה מדומה כ-א-י-ל-ו יש מי שאוהב, כ-א-י-ל-ו אני לא לבד, כ-א-י-ל-ו אני מאושרת.
אולי אני צריכה להמשיך לחכות.
אולי אני אחכה כל החיים, וזה אף פעם לא יגיע.
אין לי באמת אמון בגברים, וכבר לא ממש יש בי אמונה שהאהבה הזאת קיימת.
זה כל כך הרבה לבקש. מישהו שאני אוהב אותו והוא יאהב אותי, וזה יהיה הדדי.
ועוד שזה יסתדר. ושיהיה טוב, ואמיתי.
האמונה שלי בחיים זה שבאמת כל אחד מאיתנו מקבל את מה שמגיע לו. והוא בעצמו מחליט מה זה בעצם שמגיע לו.
ככה יש מי שחושבת שמגיע לה בעל מכה, והיא חיה איתו.
וככה יש מי שחושבת שמגיע לה מערכת יחסים טובה, וזה מה שהיא מקבלת.
נשאר לשאול את עצמי. האם אני חושבת שמגיע לי?
שאני מספיק טובה?
שמישהו יכול לאהוב אותי?
התשובה היא עדיין לא מספיק.
יש לי אהבה לעצמי. אבל מאוד בקלות היא מתערערת.
אני יודעת, בסך הכל, שמגיע לי כל הטוב שאני רק יכולה לבקש.
אבל לעתים קרובות אני שוכחת את זה.
כל האמונות שלי בעבר לגבי היכולות שלי, התממשו.
דברים שלא ייחסתי להם חשיבות, שהייתי בטוחה שיסתדרו - הסתדרו.
ודברים שבהם חשבתי שאני גרועה, ופחדתי מהם - היו על הפנים.
זה תמיד היה ככה, בכל תחום שאני רק חושבת עליו. מלימודים, עד חברים, משפחה, עבודה, כשרונות, כל דבר בעולם.
הפנמתי את זה, ועכשיו נשאר לי להבין איך בעצם אני משנה את החשיבה שלי.
איך אני גורמת לזה שכל הדברים שבהם לא האמנתי בעצמי, וציפיתי לרע, וקיבלתי רע - אני אוכל להחליף במחשבות טובות יותר, ידיעה שאפשר, שאני מסוגלת.
עכשיו זה יותר קשה ממה שזה היה יכול להיות בהתחלה.
היו לי אמונות רעות, והן התגשמו. כמו הוכיחו לי שאני צודקת.
איך אני יכולה להאמין שיכולה להיות לי מערכת יחסים טובה, בריאה, שלא תעייף אותי אלא תמלא אותי באנרגיה ושמחה, כשכל כך הרבה פעמים קרה ההפך?
כבר התרגלתי שאהבה זה דבר רע. שבסוף מישהו חייב להפגע.
הנה המשימה החדשה שלי.
לחשוב אחרת.
להאמין אחרת.
להאמין שהכל יהיה טוב.
להגיע ליום שבו אני אוכל להגיד שיש אהבה טובה, וקשר זוגי טוב, ושאני בדרך לשם, ושום דבר לא יעצור אותי.
ולהאמין בזה.
ולא להתייאש בדרך.
שיהיה שבוע שקט וטוב. בע"ה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
