המרדף אחר האושר

אני כל כך מפוחדת.

הרבה זמן שלא הרגשתי ככה.

בבת אחת הכל משתנה לי.

עוד לא התקשרתי לרכזת שלי, עבר כבר שבוע מאז שהחלטתי ש"מחר" אני אתקשר, ובינתיים נתפסים לי המקומות.

פחדנית

אני חושבת על ללכת מחר אחרי כמעט שבוע וקשה לי, אני מרגישה חשק לברוח, לא ללכת. מזכיר לי את הימים של הצבא, וההתחמקויות. אני צכה להיות ילדה גדולה סוף סוף. מאכזבת את עצמי.

הרופאה אמרה לי שהגיע הזמן להפסיק להזניח את הבריאות שלי. כבר לפני חצי שנה היא אמרה לי שיש בדיקות שצריך לעשות, ואני דחיתי את זה בגלל שלא רציתי לפספס ימים בעבודה. ועכשיו כולם סביבי אומרים לי שדי, שום דבר לא חשוב יותר מהבריאות. וסה"כ אני צריכה לעשות טלפונים ולקבוע כמה בדיקות, וגם זה נדחה כמעט שבוע.

והבחור החדש הזה.

בא לי לברוח.

אני מפחדת.

אני מפחדת לדבר איתו בכנות.

והוא מרגיש את זה. שאני מחושבת. שכל מילה אני שוקלת 200 פעם.

אני לא יודעת מה אני רוצה ממנו, וזה מלחיץ אותי.

אף פעם לא הייתי עם מישהו ככה סתם בלי רגש.

ואני יודעת שגם איתו, אם הוא היה באמת זר לא הייתי מצליחה להתקרב אליו.

אבל יש היכרות מסוימת, ויש דברים שאולי אני לא זוכרת, אבל בתת מודע אני יודעת עליו.

למרות שבהתחלה תייגתי אותו כאחד שרק רוצה סקס.

אני מחבבת אותו. והוא משרה עליי תחושה של רוגע. הוא לא מלחיץ. הוא נחמד.

הכרתי הרבה בחורים והרבה מהם נותנים הרגשה של זימה, של ריר נוזל.

הוא לא וזה יפה. זה נחמד.

אני יודעת שעכשיו אני מתחילה לקנא.

זה לא שזאת אהבה.

זה פשוט טבעי, בחור שיש לי מגע איתו, אני רוצה לדעת שרק לי יש!

בא לי בעלות.

ואת זה אני לא אגיד לו. אני לא אגיד לו שאני מתה מקנאה.

אני מאוד מעריכה את הכנות שלו.

כנות נדירה.

והייתי רוצה להיות כנה איתו באותה מידה אבל לפעמים אני כזאת מטומטמת, ואם אני כל הזמן אומר את מה שאני חושבת אני עלולה להבריח אותו.

נראה לי שאני רק צכה להבין מה בכלל אני רוצה ממנו. מה המטרה שלי?

סתם לכייף? יכול להיות נחמד

ואולי אני רוצה יותר?

ואולי בלי שאני רוצה - זה יקרה?

לא יודעת אם אני יכולה להיות כל כך קרובה למישהו, וכל כך להנות מהמגע והקירבה, בלי להתאהב בו.

נשמע טיפשי אבל כך הם פני הדברים.

הלוואי שהיה לי מישהו קרוב לדבר איתו. ואולי זאת אשמתי, רוב הזמן אני בוחרת לא להפתח בפני האנשים הכי קרובים לי. החברות שלי, אני בטוחה שהן יקשיבו אם אני אדבר. אבל אני עוצרת את עצמי, כי אני מרגישה שזה טרי מידי. אולי בהמשך.

חוצמזה, אני מרגישה שאיבדתי חבר. פשוט ככה.

מישהו שהיה לי מאוד קרוב, תקופה ארוכה, ודיברתי איתו על הכל בלי סייגים, ועכשיו המצב השתנה ואני לא יכולה בכלל להגיד לו מה קורה איתי.

הפעם אני לא חוזרת על טעויות העבר.

אני לא עושה סטופ לחיים.

אני ממשיכה ואני אכריח את עצמי עד שהפחדנות תעבור.

לא בא לי לצאת מהבית? אני אצא בכוח.

לא בא לי לעבוד? אני אעבוד פי 2.

בא לי להנעל בבית? אני אגיע לבית רק כדי לישון.

זה הזמן לפגוש משפחה, לצאת עם החברות.

ואני רוצה מאוד כבר להיות איתו שוב.

"היום אתם נמצאים במצב די סוער, והייתם רוצים להיות במצב או מקום שקטים יותר. אל תתביישו להודות כי קשה לכם לבד ואתם זקוקים לעזרה. מה שמעודד הוא שיש מי שיעזור לכם, הוא בסביבה, רק תגידו כן."

המשך שבוע מעולה.