מתגבר בי הגעגוע לאינטימיות. למגע של גבר. להרגשה שהזמן עוצר מלכת. ואני מפחדת שלא יהיה לי את זה יותר. כי לא מדובר על סקס. סקס לא בעיה למצוא. מדובר על קירבה, על אינטימיות, על מגע וחום שכל כך חסרים לי. ובניגוד לסקס, שאפשר למצוא סתם ככה בכל מקום, אני לא יודעת איפה לחפש את החום הזה. כל כך חסר לי המגע, הליטוף. החיבוק. הנשיקה. אני יכולה רק לחכות שמשהו יקרה וזה יגיע. בסבלנות יתרה. ואני חייבת שיהיה בזה רגש. פה נמצא הקאטצ'.
התגבשה בי כמעט לגמרי ההחלטה שלא להמשיך בשנה הבאה במקום השירות של עכשיו. נכון, המקום מוכר לי, השתלבתי בו יפה. אני אוהבת את רוב הצוות, ואת הילדים, ואני סבורה שיכולתי להמשיך שם עוד שנה אם לא היתה לי ברירה אחרת. אבל אני יודעת שאני צכה לקחת צעד קדימה. לעשות את הקשה מכל, להתנתק מהילדים שנקשרתי אליהם, ומהמקום שהתרגלתי אליו, ולהתחיל דבר חדש. המחשבה שעוד חצי שנה אני אסיים במקום הזה, ואעבור, היא קשה מאוד אבל מצד שני מאוד מעוררת תקווה. מתחשק לי מאוד מקום אחר, עם אווירה שונה. מקום עם אווירה של רוגע, עם ריח טוב, נקי. מקום שבו אחזיר לעצמי את המרחב הגופני שלי, שלא ארגיש חולה/תשושה כל הזמן, שלא אקבל כל הזמן מכות, ובכלל אווירה של נורמליות. אני יודעת שאני צריכה את זה. לצאת מאי המשוגעים הזה, שכבר כל כך התרגלתי אליו ונהייתי חלק ממנו, ישר לעולם ה"אמיתי" זה מעבר כמעט בלתי אפשרי. אני רוצה תחנת ביניים. אני רוצה לעבוד עבודה אמיתית, נורמלית, לחוות גם את זה עדיין תחת התפקיד של "בת שירות". אני מאוד מקווה שזה יהיה פה בעיר, עדיין לא העלתי את הנושא בפני הרכזת וזה קשה לי, מין מעצור שאני חייבת לעבור לפני שיתפסו לי את כל המקומות. אם אני אצטרך להתפשר אני אתפשר, אני מאוד רוצה פה קרוב לבית ובשעות נוחות, אבל אם לא תהיה ברירה אני אעשה את מה שיוטל עליי. שוב כחלק מהמאמץ שלי לעבור לחיים בוגרים, לאחריות אישית ולמשמעת עצמית. לא משנה מה, אני חושבת שאני לא אתחרט על ההחלטה הזאת. השנה הזאת במקום הזה היא מספיק קשה, מספיק לחיים שלמים. רק היום נאלצתי לרוץ אחרי רוני ולתפוס אותו, לעצור אותו מהריצה המטורפת שלו לעבר הכביש שהיתה נגמרת בדריסה עוד דקה. אני לא רוצה בזה יותר. אני רוצה להגיד לעולם המשוגע הזה ביי ביי באוגוסט, ולחזור לחיים נורמליים. אני רוצה להשאיר את השנה הזאת כזיכרון טוב, כל עוד הוא עדיין טוב.
יש עוד. תמיד יש עוד, אבל די לבינתיים.
לילה טוב