המרדף אחר האושר

אני מתחילה לכתוב בלי ידיעה על מה בעצם, אני מרגישה מועקה. אני מוצאת את הכתיבה מאוד מועילה לי מבחינה נפשית. יש משהו בכתיבה שבו יותר קל לי לזרום אל תוך המחשבות שלי, כשבלי לכתוב זה תמיד נתקע איפשהו ואני מתחילה מהתחלה את אותן מחשבות, כמו תקליט שבור.

אני טובה בלטפל בעצמי. ברגע שאני עולה על בעיות נפשיות שיש לי, קל לי להודות בהן בפני עצמי, דברים מאוד בקלות עולים מהתת-מודע אל פני השטח ואני תמיד מחפשת ומוצאת סיבות שונות ומשונות להתנהגויות שלי ולמה שעובר עליי. משם הדרך לטיפול בעצמי מאוד קצרה.

ואני רואה תוצאות. יש דברים שהשתנו בלי שבכלל שמתי לב, או ששכחתי מהם, וכמה קשה היה לי לעבוד עליהם ולשנות הרגלים. כשאני שמה לב לשינוי אני מאוד גאה בעצמי. הנה אתמול שמתי לב שהעבודה שלי על עצמי להפסיק ללכת עם ראש ברצפה עבדה בלי ששמתי לב, אני כבר בכלל לא הולכת עם עיניים לרצפה, תמיד הראש שלי מופנה קדימה וזה כבר לא דורש ממני מאמץ כמו בהתחלה. הרגל אחד ששיניתי בהצלחה.

אבל אני סתם גולשת עכשיו.

יש לי בעיה מאוד חמורה. אני נעלבת מאוד בקלות. אני חושבת שהעולם סובב סביבי. במובן הזה אני מאוד ילדותית. אני חושבת שכל מה שנעשה בסביבתי, וכל מה שנאמר, זה מעין מופע בשבילי. מאוד קשה לי להפנים שהאנשים סביבי הם בדיוק כמוני, והם לא חיים בשבילי, לא לכל דבר שנאמר יש כוונה נסתרת ובסך הכל כל אחד חי את חייו.

אני קופצת לנושא אחר.

אני מפחדת.

התקופה האחרונה הייתה יחסית טובה, ועכשיו כשיש סימנים לשינוי אני מתחילה לחשוש. ככה זה - דבר שטוב לך, אתה לא רוצה שייגמר. ואני יודעת שמעבר לאהבה שלי למקום השירות, ומעבר לזה שמאוד יכאב לי לעזוב שם, פשוט כי טוב לי שם - יש פה את הפחד מפני שינויים שעולה אל פני השטח. הנה, חשבתי שלשנתיים מצאתי לי מקום קבע. ועכשיו זה השתנה. אני אצטרך, סביר להניח, לעזוב את המקום הראשון אי פעם שהשתלבתי בו, שאני מרגישה בו מוצלחת, ולהתחיל התחלה חדשה במקום חדש. וזה קורה כבר עוד חצי שנה. ואני יודעת שאסור לי לתת לפחד להשתלט עליי. אני צריכה כבוגרת, לתפוס את עצמי בידיים ולקחת את זה למקום חיובי, של חוויה נוספת, התנסות חדשה. הכי אידיאלי מבחינתי יהיה אם חברה שלי תעבור איתי. אבל אני צריכה לקחת בחשבון שכנראה זה לא יקרה, וזה לטובה. צריך לדעת להתמודד עם שינויים בחיים, והנה ההזדמנות שלי ללמוד את זה.

רק המחשבה.. להתחיל מקום חדש. עם בוס חדש. ללמוד עבודה חדשה, שונה. להתחיל מאפס. זה מאוד מלחיץ אותי. אבל אני מסתכלת חצי שנה אחורה - והייתי בדיוק באותו מצב.  והנה עברתי את זה בשלום. אז אין שום סיבה שזה לא יהיה אותו דבר.

וגם אם זה יהיה העבודה הכי חרא בעולם, הכי משעממת, הכי מציקה, אני אעשה את זה. ואני אסמן עוד וי בדברים שלא האמנתי שאני אוכל לעשות, ובכל זאת עשיתי.

רק אי אפשר לקחת את רוני איתי? :(

ועוד משהו שמכאיב לי.

מאוד קשה לי כשפוגעים בו.. יום אחד הוא הרביץ לתלמיד אחר שגם אותו אני אוהבת אבל הוא מאוד אלים, וההוא החזיר לו במכה מאוד חזקה לעורף. והוא בכה ושרף לי בלב.

היום הוא השתולל - היה ממש חסר מנוחה. הוא ירק עלינו, הרים 4-5 כיסאות, והתחיל לרוץ בקומה, אני קיבלתי ממנו מכה וגם תלמיד אחד, שלא אוהב "להשאר חייב". הוא בא אליי ואמר לי שהוא קיבל מכה, ואני באותו רגע לא עניתי לו כי הייתי עסוקה מידי במחשבה איך להרגיע את רוני. שניה אחרי זה רוני ישב על הרצפה, וההוא בא, צעק עליו, בעט לו ברגל 2 בעיטות. ואז הוא פשוט הרים את הרגל ונתן לו בעיטה מפוצצת ישר לתוך הפרצוף. אנחנו היינו בשוק, אני הזדעזעתי, קפאתי. רוני הוריד את הראש וכיסה את הפנים עם היד והתחיל לבכות. ואנחנו מנסות לגרום לו להרים את הראש ולראות מה קרה לו. זה היה נורא איך שהוא בעט לו בפנים :( בעיטה שאפשר גם למות ממנה. ירד לו דם מהחניכיים והעין שלו קצת התנפחה, אני מקווה שלא יהיה לו נזק כי זו העין שהוא קצת רואה בה, ואם יקרה לו משהו אין סוף לתחושת האשמה שתהיה לי.

אולי זה לטובה שאני אעזוב, אני אוהבת את הילדים האלה (ובמיוחד אותו) יותר מידי.

היום הכתיבה לא עזרה ממש. אולי מחר אני אמשיך.

לילה טוב