סבא שלי, אבא של אבא, הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת בעולם. ממש דמות לחיקוי. תמיד רציתי ללמוד ממנו את הרוגע שלו, את החיבה שהוא מעניק. לא ממש יוצא לי או יצא לי לדבר איתו שיחה ארוכה של ממש, אני לא רואה אותו יותר מידי, ולא ממש הצלחתי לשים את האצבע על מה גורם לי לאהוב אותו כל כך ולשמוח כל כך רק מלראות אותו.
אין פעם שאני רואה אותו ולא צועקת "סבא שלי!" וממש רצה אליו, בזמן האחרון גם לא מעט פעמים אמרתי "התגעגעתי אליך" וזה ממש מוזר כי אני יחסית קרה. אני לא ממש אומרת למישהו התגעגעתי אליך, או מחבקת ככה. אפשר לקרוא לי מרוחקת, אפילו כשאמא שלי אומרת אני אוהבת אותך אני מתחמקת, בעצם היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו שאני אומרת לו "התגעגעתי אליך" חוץ מסבא, זה אחי התינוק. זאת אומרת ממש כשהרגש עולה על גדותיו.
כשסבא שלי רואה אותי ישר הוא מחייך. הוא כבר לא צעיר כמו פעם, וגם אני כבר לא ילדה, ויש לו נכדים בכל הגילאים. יש שניים גדולים ממני אחרי צבא, ואז אותי, ומשם זה מתפרש עד תינוקת בת חצי שנה ויש כמובן את ליעד ממש תינוק טרי :) סבא אוהב את כולם. מכולם הוא דורש "איפה נשיקה לסבא?" וזה תמיד מרגש אותי. עד לפני חצי שנה הייתי הנכדה היחידה שלו מבין הרבה בנים. ידעתי שאני מיוחדת בשבילו אבל לא זכרתי עד כמה. ולפני כמה ימים באירוע משפחתי פתאום עלו לי זכרונות ישנים. מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל אירוע משפחתי הייתי יושבת כמו ילדה טובה ליד אמא, נראית יפה ומתנהגת יפה כרגיל, וסבא לא היה מפספס. לא יודעת איך שכחתי דבר כזה. כל פעם , כל פעם. היה מוצא אותי, אומר לי בואי. ועובר איתי משולחן לשולחן עם חיוך גאה. "זאת הנכדה שלי". ואני הייתי מחייכת יפה, אומרת שלום, כל כך נהנית מזה שהוא מתגאה בי כל כך. ממש משוויץ בי. את זה הוא לא עושה עם הנכדים האחרים. ואת זה מאוד כואב לי שהעזתי לשכוח ואני לא אשכח יותר אף פעם. אני רוצה להיות תמיד טובה מספיק בתור הנכדה שלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
