זהו זה, לא עוד הצגות, לא עוד התאמה של עצמי לסביבה. תקופה ארוכה מידי נחבאתי לכלים, לא אמרתי מה שהיה לי להגיד, לא עשיתי את מה שרציתי לעשות. עכשיו זה נגמר.
אני לומדת לחזור לאט לאט להיות אני. והאמת, חשבתי שזה יהיה יותר קשה.
אני זוכרת, כשהייתי ילדה (עד חט"ב) עוד הייתי אמיתית. אבל מאז - הייתי מישהי אחרת. העזתי להיות עצמי רק עם אנשים מאוד קרובים לי, וגם זה לא תמיד. יש לזה בטח אלף הסברים, זה לא באמת חשוב עכשיו כי אני מאוד מקווה שזה לא יחזור.
כתבתי פה כבר כמה פעמים שהשתניתי. חלק גדול מזה קרה בזכות השירות. וגם מזה שפשוט נמאס לי. די, זה נהיה משעמם. רק להסכים עם אחרים, או לשתוק, לשבת בצד, לי כבר נהיה ממש משעמם.
אתמול זה הוכח לי סופית. הרגשתי את זה בכל רמח איבריי.
יומולדת של חברה חדשה מהשירות. היא, אני, עוד חברה מהשירות וקבוצה של אנשים שבחיים לא ראיתי. התנהגתי כאילו הם חברים שלי שנים. והייתי אמיתית. זה יכול להשמע מטומטם אבל בשבילי זה אומר המון. זה התחיל מהבגדים. פעם ראשונה לא בגדים שאני שונאת, ולא בגדים שקיבלתי במתנה. בגדים שאני הלכתי, ובחרתי לעצמי, והרגשתי בהם הכי טוב בעולם. הרגשתי אני.
מאוד קשה להיות "אני" אחרי כל כך הרבה שנים של הזנחה עצמית. אני כבר לא כל כך הכרתי את עצמי. אבל אני לומדת לאט לאט שהדרך לעשות את זה היא פשוט להוריד את ה"קליפה", את המחשבות המדוקדקות לפני כל מילה ולפני כל מעשה, את ההיסוסים. להגיד את מה שאני חושבת ברגע שאני חושבת. לעשות מה שאני מרגישה כשאני מרגישה. ומה שמתחשק כשמתחשק בלי חרטות. פחות להסתכל על הרגע הבא אלא לחיות את הרגע הזה. בקיצור, אני מחזירה לעצמי את האותנטיות.
זה לא סתם ככה, זה אחרי הרבה הסתכלויות שלי על האנשים סביבי ובחינה, מה מייחד אותם? מה עושה אותם למי שהם? הבנתי שגם אם להיות אמיתי (מה שבא לאחרים בצורה טבעית) יכול להוביל לפעמים לחוסר הבנה מהסביבה, לדעות שונות של אחרים עליך, וכו', זה שווה את זה שאתה אתה. ואתה לא סתם מישהו. כי עד עכשיו הייתי סתם מישהי. חסרת אופי. והכי עצוב זה שאני בחרתי בזה איכשהו.
לא נורא, לא מאוחר לתקן. אני מרגישה שבמובן מסויים החיים שלי מתחילים (או אולי זה ממשיכים?) מכאן. כאילו אני אומרת "נעים מאוד, זאת אני. עכשיו זאת אני."
מה לא עשיתי אתמול? רקדתי, צחקתי, ממש נהנתי. לחשוב שאלה האנשים שאיתם הייתי בפעם הראשונה אחרי המון המון זמן פתוחה ואמיתית. וכל מה שנדרש ממני היה לכבות קצת את המחשבות. וכוס וודקה רדבול. אין מה להגיד, סחרחורת ומצברוח טוב עושים את העבודה.
מצאתי חן בעיניהם, הרגשתי את זה. כנראה ששידרתי דבר אחר. שידרתי הזמנה וחום במקום דחיה וקור. ואפילו יצא לי מזה מספר טלפון של אחד חתיך שרוקד יפה. (וחייב לי גלידה)
כנראה שאני מספיק טובה ויותררר טובה בלי הצגות מיותרות.
משפט ששמעתי פעם מהדהד לי עכשיו - "היה הכוכב בחייך".
זהו אין לי עוד מה להגיד .
(לא התקשרתי עדיין. שאריות של פחדנות?)
שבת שלום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
