המרדף אחר האושר

איזה תהפוכה עברתי מאתמול (וכל הימים שבאו לפני זה) להיום (ומי יתן שזה יימשך מעכשיו)!! ממש נדמה שעבר לי הייאוש. ז"א, לא השתנה משהו מבחינת המחשבה. אני נמצאת באותו מקום, אני לא רואה עתיד בתחום הרומנטי, ואני עדיין מתגעגעת אליו. אבל הייאוש והדיכאון, והבכי כל יום, נראה לי שזה עבר.. וזה לא קרה סתם אלא מצבור של כמה דברים אתמול והיום שגרמו לי אולי לחשוב אחרת.

אתמול קראתי ספר שמצאתי בבית ספר, ספר די מגמתי, מנסה להחזיר בתשובה, אבל פה ושם יש בו דברי חוכמה. מה שאני זוכרת שגרם לי להרהר זה שהיה כתוב שלא משנה כמה קשה, שום דבר זה לא סיבה מספיק טובה להתייאש, וצריך להיות שמחים ממה שיש ומהעובדה שיש למעלה את אלוהים ששומר.

אחרי זה בערב, כתבתי את המכתב הזה, וצדקתי - עצם זה שכתבתי את כל הדברים האלה גרם להם לצאת מהראש שלי ולהפסיק להדהד בתוכו כל הזמן. אני כבר לא מרגישה צורך לדבר איתו, לספר לו דברים, לא מרגישה עצובה על זה ש"אם הוא היה רואה אותי עכשיו הוא היה חושב עליי אחרת", ופשוט השלמתי שזה מה יש ועם זה אני אצטרך לחיות ובכי לא יעזור.

ואז הלכתי לבית ספר היום. ואצלנו יש מורה שאני מאוד אוהבת, והיא מביאה חרוזים ומלמדת את הילדים להכין תכשיטים ממש יפים ומיוחדים. ויש ילד אחד במיוחד (כן זה אותו ילד שכל הזמן מתעדכן אם השתנה משהו אצלי) שכל הזמן מכין לי תכשיטים. אז כבר קיבלתי צמיד אחד, שהיה קצת משונה ולא לטעמי אז אני לא משתמשת בו,, 2 טבעות - אחת יפהפיה ואחת שהוא הכין אחרי שהראשונה נקרעה, ככה לבינתיים עד שהוא סידר, צמיד לרגל שהוא מהמם, והיום אחרי שהכינו כמעט לכל המורות תכשיטים כאלה יפים לקשור לפלאפון (אני לא מוצאת מילה מזה אבל לא סתם חרוזים אלא ממש מיוחד ויפהפה, לא סתם כל המורות קפצו), הוא הציע להכין גם לי. והוא הראה לי מרחוק משהו שהוא הכין למורה אחת וממש נדלקתי על זה, אבל לא רציתי משהו אותו דבר, רציתי שהוא יבחר לי את הצבעים כמו תמיד - שזה יהיה לגמרי ממנו - והוא הכין לי אחר ממש יפה בצבעים ירוק כחול שחור כאלה, ואז כשהוא הלך להביא למורה את התכשיט שהוא הכין לה היא נדלקה על מה שהוא הכין לי, לקחה את זה, וככה יצא שהוא נתן לי את הראשון. עכשיו, אני באמת מאמינה שבתכשיטים שאני מקבלת ממנו יש ברכה. כי הוא ילד עם נשמה זהב, והוא באמת אוהב אותי, והוא מכין את זה בעצמו ונותן את זה מכל הנשמה. אז עכשיו מחובר לי לפלאפון תכשיט מהמם בצבעים ברונזה זהב, שבקצה שלו, מי היה מאמין, יש לב שעליו כתוב באנגלית מחוברת hope. אז הוא מביא לי את זה, ומתנצל "היא ממש רצתה את השני אז תצטרכי לקחת את זה" ותוך כדי שאני מסבירה לו שזה לא חשוב וזה כל כך יפה ומודה לו, אני שמה לב ללב :) וחושבת לעצמי איזה סימן ענק זה מהשמיים. כי תקווה זה בדיוק מה שחסר לי. ואני מסתכלת על זה בהלם. ותוך רגע הרגשתי נקיה. מאז לא הפסקתי לחייך. גם ברגעים של געגועים וגם עכשיו, אני כבר לא מרגישה את הבכי עומד לצאת כל שניה, בכלל לא מרגישה צורך לבכות או לרחם על עצמי.

כנראה שעשיתי מה שהיה צריך בשביל לצאת מהייאוש, ובשבילי התכשיט מסמל סיום של דיכאון וייאוש והתחלה של תקווה ושמחת חיים. קשה לי להאמין שזה קרה. שאני עדיין יודעת בראש שהמצב לא השתנה, אבל המצב רוח שלי התהפך ככה.

היה לי יום ממש טוב. ממש ממש טוב. למרות שהוא היה תכלס יום כמו כל הימים. אבל פחות חשבתי עליו ויותר על עצמי. אני מרגישה מאוהבת בחיים. במה שיש לי. אני גם מתחילה להבין מה אנשים סביבי רואים בי וזה כיף, באמת שאוהבים את מי שאני וזה גורם לי לחשוב שחבל על כל השנים שבהם התביישתי במי שאני וניסיתי לעשות הצגות. הכי קל להיות אני, אני אמיתית בלי להתבייש בלי לפחד שיעירו, עושה מה שבראש שלי עם חיוך ואהבה, ומקבלת בחזרה.

יום טוב :)