המרדף אחר האושר

ביום הראשון, כשהגעתי לראיון אצל המנהלת, הגעתי בדיוק ב10. זאת השעה שבה נגמרת ההפסקה הראשונה, וכולכם נשפכים לכיתות בהמולה כזו. ממש כמו בבית ספר רגיל. או אולי לא ממש. מי מכם ששם לב אליי, היה מוכרח לבוא ולשאול מי אני? וכשאמרתי שאני בת שירות חדשה, ישר לשאול תבואי מחר? ואני רק הצלחתי להגיד שאני מקווה.

והתפלאתי. ילדים רגילים בחיים לא יראו התלהבות כזאת. ילדים רגילים יודעים לעצור את עצמם, לא להראות נלהבים או נרגשים מידי. רק אחר כך הבנתי שאתם בעצם לא מסוגלים לשקר או לעשות הצגות. אני זוכרת שרציתי להתחיל עוד למחרת. מצאה חן בעיניי האווירה בבית הספר. אווירה של חום, של חיים. אווירה של אמיתיות. בסוף התחלתי שבוע אחר כך.

עוד באותו היום, יום שני, התחלתי להכיר כל אחד ואחת מכם, להבין כמה אתם שונים ממה שהכרתי עד עכשיו וכמה שאתם שונים כל אחד מהשני. לא חשוב מה יגידו, כל אחד מכם הוא בנאדם שלם, גם אם לפעמים כלפי חוץ אתם לא מובנים, אני מצליחה לשים את עצמי בנעליים שלכם, להבין שלכל אחד מכם יש את האופי שלו, את האהבות שלו, את המחשבות שלו, את הקצב שלו. בדיוק כמונו. ומהמקום הזה של הבנה אמיתית שאתם לא פחותים ממני, הצלחתי ליצור עם כל אחד מכם קשר אישי.

עם כל הקושי שיש ביצירת קשר אישי עם כל ילד כשיש לא מעט ילדים ומעט מאוד זמן, היום אני מרגישה שאתם האנשים הכי קרובים אליי בעולם. אני יודעת מה כל אחד מכם צריך ממני, איזה יחס ואיזה מילה, ואני משתדלת להיות שם בשביל כל אחד מכם, גם כשכבר אין לי כוחות נפש בשביל עצמי. מנסה למלא מקום חשוב בחיים של כל אחד מכם. לעשות שינוי ולו קטן בשבילכם.

כשהגעתי אליכם, הייתי בעיצומה של תקופה מאושרת. הגעתי עם חיוך כל בוקר, אושר אמיתי בלב, היתה לי תקווה מחודשת מהחיים, ושיתפתי אתכם בה (בצורה כזו או אחרת). אחר כך ראיתם אותי נשברת. למבינים שביניכם אמרתי שנגמרה לי האהבה. אחד מכם אפילו שואל כל כמה ימים, כן כן עד עכשיו, אם אולי השתנה משהו, אם הוא חזר, ואני אומרת שלא. שאיבדתי תקווה. ואני מקבלת פנים אוהבות ומרחמות. ושתיקה של השתתפות בכאב.

תקופה קשה עוברת עליי עכשיו. אולי הכי קשה בחיים, כי עד עכשיו עוד היתה לי תקווה לגבי האהבה הזאת, ועכשיו גם התקווה האחרונה איננה. אני יודעת מה היה קורה לי אם לא הייתי איתכם. הייתי שוקעת בבדידות שלי. בעצב שלי. במקום זה איתכם אני פורחת. נכון, כשאני בבית אני נשברת כל יום מחדש, אבל כשאני מגיעה בבוקר לשער, ונכנסת, ואומרת בוקר טוב לכל אחד מכם, אני לא יכולה שלא להעלות חיוך על הפנים. ולאורך היום, כשאני מבינה כמה באמת שחדרתם לי ללב, אני כל כך שמחה. אני יודעת שלא נכביתי. שהוא לא היחיד שאני יכולה לאהוב. אני מבינה כל יום מחדש שאתם האהבה הגדולה שלי. אני מאושרת לראות את הצמיחה והלמידה היומיומיות שלכם, לפעמים נתקפת עצב שלא זכיתי להכיר אתכם קודם.

אני נזכרת כמה שהייתי שונה רק לפני חודשיים. עוד לא מעכלת את השינוי שחל בי רק בזכותכם ובזכות המזל שהיה לי להגיע מכל המקומות בעולם דווקא למקום הזה. אני יודעת,  שיחד איתכם גם אני גדלה וצומחת, עושה את הצעד לקראת חיי כבוגרת, שהוא צעד ענק ומפחיד בשבילי וגם בשבילכם. אני לומדת ממש כמוכם, להיות מי שאני באמת, לא לברוח מכלום. הגעתי למצב שאני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיכם. אני גאה בעצמי שהצלחתי לגלות איפה צריך לגעת בכל ילד וילדה. איך לשאול את השאלות הנכונות. איך להבין כל אחד מכם. זה לא כמו בבית ספר רגיל, שכל הילדים - שונים ככל שיהיו - מתאספים לקבוצה אחת מסודרת בעלת מאפיינים ואהבות דומים. כל אחד מכם שונה מרחק שנות אור מהאחר, ובכל זאת הצלחנו להתחבר בצורה שלא האמנתי שנצליח.

כל העצב שלי נשכח כשאני אתכם. חיוך של אחד מכם ממלא לי לרגע את הריקנות שנשארה בי. אני מרגישה איך החוויות הקטנות איתכם סוגרות לאט לאט את החור שיש לי בלב. אני מקבלת מכם לאורך היום מתנות קטנות של אהבה - אני נותנת לכם ומקבלת פי 100. וכמו שאני יודעת לשים לב מתי אתם צריכים מילה טובה, מתי ליטוף, ככה להפתעתי או שלא להפתעתי, גם אתם יודעים לעשות אותו דבר.

 נכון, לא תמיד קל לי. וגם לי כמו כולם יש רגעים של נמאס. אבל כמו שאני מבינה אתכם, איכשהו, גם אתם מבינים אותי. אני לא מצליחה לתאר את הרגשות שמציפים אותי. כמה שטוב לי לראות אתכם לומדים. אוהבים. רבים ומשלימים. צוחקים. גדלים. אני אוהבת כל אחד מכם כמו משפחה. כמו ילדים שלי. יום בלעדיכם ואני מתגעגעת, רוצה כבר לבוא. שוב להיות איתכם, לשחק, ללמוד ביחד, פשוט לאהוב. אני יודעת שכמוני גם בשבילכם קיים רק עכשיו, הרגע הזה. וכל רגע חשוב לחוויות שתיקחו הלאה. ואני מנסה לדאוג שכל רגע יעבור בשלום.

כל מה שאני צריכה זה להגיד תודה. תודה על האור שהבאתם לחיים החשוכים שלי. תודה על כל האהבה שמצאתם בי ועל זה שאתם רואים בי רק את הטוב. תודה על כל האהבה שאתם מעניקים לי, כל אחד בדרכו שלו : זאת בחיבוקים וזה במתנות, זה בחיוכים וזאת בעוגיות, זה ב"כיפים" וזאת בבדיחות. ולא שכחתי לרגע שאתה ששואל מידי פעם אם הוא חזר, לא שוכח להגיד לי מידי פעם ש"אין כמוני בעולם". תודה על שלימדתם אותי אחרי כל הכאב, לא לפחד מאהבה, לא לפחד לתת את הכל מכל הנשמה, לפתוח את הלב ואת הדלת ולהזמין את כל מי שאפשר להכנס. אתם מכולם הצלחתם ליצור עולם קטן של שפיות וטוב בתוך העולם הקשה והמשוגע שלנו. אני יודעת שאני אוהב אתכם כל החיים. בתום השנתיים האלו, אני אבוא הרבה לבקר אתכם. אני אתגעגע מאוד.

ועד אז, אני רוצה ומקווה שנפיק מכל רגע את כל הטוב שאפשר. שנמשיך למלא אחד את השני את השלישי, להיות רשת התמיכה המשפחתית והאוהבת שבית הספר הזה היה עוד לפני שהגעתי.

עכשיו אני יודעת שאני חזקה מספיק לעבור הכל. גם אתם תדעו את זה ביום מן הימים, אני מקווה.

תודה שגיליתם בי אהבה שלא ידעתי שקיימת בתוכי. אוהבת לנצח.

לינור