המרדף אחר האושר

המחשב שלי היה מקולקל מלא זמן. וכתבתי יומן, אבל במחברת. ככה שזה לא יהיה פה.. אלא אם כן יום אחד יהיה לי כוח להכניס את זה. ואז אני אוכל סוף סוף להעיף את המחברת שכל הזמן אני מפחדת שמישהו ימצא ויקרא.

אני קוראת עכשיו את מה שכתבתי כאן ומבינה כמה שצדקתי. וכמה שטעיתי ממש כמה ימים אחר כך.

כתבתי את זה לא סתם. הרבה זמן הציק לי מה עדיף? ה"הפכים המשלימים" או ה"נפש התאומה" ובסוף, למרות כל ההזהרות שלי לעצמי, החלטתי כן ללכת על הנפש התאומה.

זה היה סיוט. היתה אהבה חזקה, היו געגועים, וביחד עם זה באו הרבה פגיעות והרבה אגו, הרבה משחקי כוח. הרבה מאוד מריבות. וזה בלשון המעטה כי פשוט אין לי עכשיו זמן וכוח לתאר את זה.

זה החזיק בדיוק חודש. אושר מהול בעצבים - ככה אני קוראת לזה.

זאת ידיעה שאתה במקום הנכון, אבל הרגשה שמשהו לא בסדר. וזה בגלל כל מיני הפרעות מבחוץ ומבפנים, ובעיקר בגלל הפחד להיות פגיעים וחס וחלילה להיות החלש והנשלט.

כשנותנים למלחמה על שליטה להיות הדבר העיקרי בקשר - הקשר נשרף מהר מאוד, וזה מה שקרה כאן. למרות שבכל מקרה לא היה לנו סיכוי להיות מאושרים בגלל שהבסיס (ה"חבילה" שכל אחד מביא איתו) גם כן על הפנים.

אין זמן להפגש. אין איפה להפגש. אין פרטיות. אין כסף. וכל אחד מביא איתו מטען עצום של בעיות מהבית שאפילו אם נשקר ונגיד שלא אכפת לנו - זה מה שמעסיק אותנו רוב הזמן. ושנינו רוצים לעזור, רוצים לייעץ, רוצים אולי לשלוט, ומצד שני לא רוצים לשמוע. מבקשים עזרה ולא מוכנים לקבל אותה. כי ככה אנחנו.

אני חושבת ששנינו נתנו תקווה אחד לשני, בזמן הקצר הזה שהיינו ביחד, שאפשר להתגבר על כל הצרות של החיים ולהיות מאושרים. אני זוכרת שככה הרגשתי כשהייתי לידו. כאילו כל העולם נמחק וכל מה שחשוב זה שאני איתו. ואני גם זוכרת שהוא אמר שאני הדבר היחיד שנותן לו תקווה ואושר בחיים - למרות שיכול להיות שהוא אמר את זה סתם.

רוב הזמן הסתרנו רגשות. כנראה שגם זה נובע מכבוד, או מהפחד אחד מהשני - כי כשאוהבים פוחדים להפגע ואנחנו כבר נפגענו אחד מהשני בעבר.פעם ב.. היה רגע של כנות, שנתנו לכל הרגש לצאת. ואלה היו הרגעים הכי יפים ואמיתיים. רוב הזמן אחד מאיתנו היה ברוגז. וזה מעצבן כי במקום לנצל את הזמן ביחד להנות, למלא מצברים, עייפנו אחד את השני ועיצבנו.

כל זה היה לפני 6 שבועות. 6 שבועות שהרגשתי מאוד חזק. שכל יום אני בוכה, כל יום אני מנסה להבין איך ה' נותן ולוקח כזה דבר. מתחרטת שהכרתי אותו. מודה שהכרתי אותו. 6 ערבי שישי שידעתי שהוא יוצא ואכלתי את הלב שאני לא איתו. 6 שבתות שנזכרתי איזה כיף זה שבת איתו. ועדיין לא עבר לי. עכשיו אני במילכוד..

אני לא רוצה אף אחד אחר. אני כבר יצאתי עם הרבה בנים, וכשהייתי איתו הבנתי שהוא כל מה שחיפשתי. יותר נכון שחיפשתי בכולם אותו. אני לא רוצה להכיר אף אחד. מצד שני אני יודעת שגם איתו זה לא אפשרי. יש מעט דברים שבהם הוא שונה ממני ואלה דברים מאוד חשובים. למשל המחשבה שאהבה מראים דרך הוצאות כספיות. למשל הברוגזים שהוא עושה. למשל שלא אכפת לו לפגוע, שהוא נהנה להגיד משפטים כמו "עוד תבכי בגללי". למשל שהוא לא רואה את החסרונות שלו אלא רק של אחרים. לא מוכן להודות בחיים שהוא זקוק למישהו, ואם כבר הוא הודה שהוא זקוק לי זה הבהיל אותו וגרם לו לברוח יותר מהר. הוא כל הזמן בפחדים. לא להיות תלוי בי מידי, שאני לא אהיה תלויה בו. וזה בסדר אבל זה גורם לו להיות קר ולי להיות קרה בחזרה. וזאת לא אהבה. אני בחורה של לב, והוא בחור של היגיון. והכי גרוע, הוא עושה הכל לשנות את בת הזוג שלו למה שהוא חושב שיהיה טוב בעיניו, ואחרי זה שונא את מה שהוא יצר, בניגוד אליי שאצלי הכל נחשב חלק ממנו, ואם אני אוהבת אותו אז אני אוהבת כל מה שהוא עושה ובגלל זה אין לי אינטרס לשנות אותו גם בדברים שאצל מישהו אחר היו מפריעים לי. - אז גם להיות איתו לא יהיה אפשרי בחיים.

אז בעצם הגעתי למצב שאני רואה עתיד לבד בפעם הראשונה. אני לא רואה חתונה. אני לא רואה זוגיות. כששואלים אותי מה עם ילדים אני אומרת שאולי עם חבר טוב, אולי עם זוג גייז. אף אחד לא מושך אותי, אף אחד לא גורם לי להרגיש. עצוב לי שאני רואה לעצמי עתיד לבד. אני, שכל מה שחשוב לי בחיים באמת זה אהבה. שכל המטרות שלי בחיים התנקזו למטרה אחת - להקים בית בישראל עם גבר שאני אוהבת באמת, ולעשות אותו הבית שתמיד חלמתי.

בינתיים אני גם לא מצליחה לחשוב על משהו שהוא פחות מזוגיות, אבל אני מאמינה שבסוף הלבד יימאס עליי ואני אמצא לי שותף לסקס או משו. (אני מדברת על עוד כמה שנים)..

זה היה אמור להיות חלק קטן מהפוסט ובסוף תפס שטח נרחב..

בכל מקרה התחלתי גם שירות לאומי. אני עושה שירות בעיר שלי, בבית ספר של חינוך מיוחד. הצוות שם מאוד נחמד, והילדים הם האהובים שלי. את כל הריקנות שנשארה לי בלב הם ממלאים לי והם האהבה האמיתית שלי. כל אחד ואחת מהם. ולא קל שם, בכלל לא. למי שמתחבר ונותן הכל פיזית ונפשית כמוני כל יום מחדש זה מתיש. אבל זה שווה את זה. אני נותנת ומקבלת בחזרה. איזה כיף זה לבוא אחרי יום שהיתי חולה ולשמוע שהתגעגעו אליי. או כשילד בא ומספר לי דברים אישיים כי הוא בוטח בי. או כשמורה אמרה לי שלשום שהיא שמה לב למאמץ שלי, ושמה לב לשינוי אצל ילד אחד במיוחד מאז שהגעתי ודי לקחתי על עצמי.

אני גאה בעצמי. גאה במה שאני עושה ונהנית מזה, וידעתי שזה מה שצריך בשביל להוציא אותי מהבית ומה"עצלנות". חוץ מזה זה המקום המושלם בשביל השינוי וההתבגרות שהייתי צריכה לעבור.

עכשיו כשאני בצד המטפל והדואג אני שונה. הפכתי משתקנית לפטפטנית, מדיכאונית לחייכנית. הפכתי להיות נחמדה. חברותית. (שנים פחדתי שזהו , איבדתי את כל הכישורים החברתיים.. מסתבר שהם היו חבויים מתחת לפני השטח). אני מרגישה את השינוי בכל רגע של היום. סוף סוף נהייתי אני. בלי הצגות. כל דקה ודקה מהיום אני אמיתית, לא נחבאת כמו פעם, להפך מחפשת להשפיע, להשמע, לשנות. ואנשים אוהבים אותי על זה. אני רואה את זה במיוחד בהערכה של הצוות אבל שמתי לב גם איך האנשים הקרובים אליי ביותר מרגישים את השינוי. עכשיו אני יכולה להגיד סופית שהתבגרתי. שיש לי אישיות חזקה.

מה עוד?

עברתי טסט ראשון :) איזה כיף. חבל שאין אוטו.

אני רוצה לצאת לעבוד, אבל כרגע אני תשושה כי או שאני בשירות או שאני בבית ואמא שלי מושבתת (פציעה בעבודה) לבינתיים ככה שאני כל הזמן בסידורים בחוץ או בבית. יש לי הרבה מטרות, אני יודעת מה אני צריכה בשביל להיות מרוצה מהחיים שלי (במידת האפשר אחרי מה שרשמתי למעלה) ולאהוב את החיים שאני לפעמים לא כל כך אוהבת.

התחלתי לקרוא תהלים, זה נותן לי כוח. אני מבינה עכשיו שהקריאה יכולה להיות גם לאו דווקא בשביל אלוהים אלא בשבילי, נטו בשביל לשאוב כוח כי יש שם מילים חזקות ונותנות תקווה, אופטימיות. יש דרך מיוחדת למי שכתב את הספר הזה - המון ייאוש, תיאור של כל הצרות, ואחרי רגע מחיקה של זה, מין "אבל" גדול והרבה אופטימיות.

אני שמחה שתיקנתי את המחשב כי חסרה לי מאוד המוזיקה - כל היום לשבת עם הרדיו ולחפש שירים יפים זה לא לעניין. אז עכשיו אני מרגישה קצת יותר טוב - השבת הזאת אפילו עברה די בנעימות בניגוד לקודמות. אני רק צריכה למנוע מקרה שהמחשב עוד פעם ימנע ממני לצאת החוצה, למרות שעם השינוי מקצה לקצה שעברתי קשה לי לראות את זה קורה.

אה, ואני חולה. אז עכשיו אני בחופש. זה מרוב המזגנים בבית הספר, זה כאילו אני משרתת בקוטב הצפוני (לא שבדרומי חם - שלא יעבדו עליכם). קיבלתי 4 ימים אבל אני כנראה אנצל רק 2. לא יכולה לא לראות את הילדים האלה 4 ימים שלמים.

שבוע טוב :)